באחד הגנים שאני מדריכה יש משפחה שנפגעה מאד מאירועי 7/10. המשפחה הזו מטלטלת כבר זמן רב בין גלים של יאוש ותקווה... 

בין כל ההתמודדויות יש  גם ילדה, בת 4,שמנסה להבין, להאחז, להתמודד עם גלי רגש עזים, כעסים ופחדים.

אחד הכלים החזקים בחינוך שלנו הוא סיפור מרפא. חיפשתי ביחד עם הצוות שלה תמונה של תקווה, להעניק לה בתוך ההתמודדות. חשבנו על דימויים רבים. איזה מרפא בעצם נוכל להציע לה כשהכל סוער סביבה? מה המקום שנותר בטוח בתוך הסערה?

ואז הגיע חג פסח והביא אלינו את התמונה של משה בתיבה. כל כך קרוב, רלוונטי, פשוט. כמו תמיד- מתחת לתנור בביתנו האוצר טמון....

התמונה של תינוק מטלטל בתוך גלים, מוצפן בתוך תיבה עמידה למים ועטופה ברוך, מושגח מרחוק על ידי אחותו. תמונה חשובה שמספרת לילדים שגם בתקופות סוערות- יש בטחון, שלא תלוי בשום דבר חיצוני. 

יש בתוכנו תיבה, שיודעת לצוף על הגלים. גלי הרגש הפנימיים, וגלי הגורל החיצוניים. ויש השגחה, שמכוונת את הספינה הקטנה שלנו. והפתעות עוד מחכות בדרך- כמו בת פרעה שמשה יפגוש עוד רגע, ותפתח את חייו לשלל התפתחויות לא צפויות. 

זו תמונה של אמונה. ואמונה היא התרופה הכי חזקה כנגד חרדה. והיא חשובה, במיוחד בזמנים בהם ילדים רבים חשופים לחרדות קשות כל כך.

שטיינר מייסד האנתרופוסופית,  תיאר זאת כך: "ההתמסרות למה שאנו מכנים- החכמה האלוהית במאורעות העולם- היא הבטחון בכך שמה שיביא איתו העתיד מוכרח להיות. והוא יפעל את פעולתו המיטיבה בדרך זו או אחרת". 

הבטחון אינו משהו מוצק שניתן לעמוד עליו, אלא הסכמה להתמסר אל הלא נודע. 

משה נמסר על ידו משפחתו אל נהר החיים, אל החכמה האלוהית שבמאורעות העולם. אל העתיד שמחכה להפתח לפניו, ולהוביל אותו אל ייעודו. יוכבד, אמו של משה לא ידעה את כל זה, היא פשוט בחרה לא להכנע לפחד, ולא להרוג את התינוק. היא בחרה להתמסר ללא נודע, ולא לאבדון. 

שטיינר כתב עוד "על ידי גלי הפחד והחרדה אנו דוחקים מנפשנו את  אשר רוצה לבוא אליה מהעתיד". העתיד כבר קיים, ומנסה לכוון אותנו אליו, אבל הפחד לא מאפשר לנו לחוש זאת. כדי להלחם בפחד עלינו להאמין בחכמה הנסתרת במאורעות העולם, ושטיינר מתאר זאת כפעולה שדורשת המון אומץ, ותרגול אקטיבי, שצריך למצוא כל בוקר מחדש. 

גננות סיפרו לי שהקריאו השבוע את הסיפור שכתבנו, על משה בתיבה כסיפור מרפא. רוב הילדים שתו אותו בשקיקה, אבל  חלק מהילדים נבהלו  מהרעיון על אמא שנעלמת. במיוחד עכשיו- המחשבה על תינוק חסר ישע, מופקר לזרמי המים,  הופכת לכולנו את הבטן הרכה. לכן חשוב לספר אותו ברגישות והקשבה לילד. 

מעניין לגלות שהמיתוס של תינוק שננטש בלידתו והופך אחר כך למנהיג דגול - חוזר  בתרבויות שונות.  כמו כל מיתוס קדום,  הוא נועד לגעת בפחדים הקמאיים ביותר שלנו- חוסר היכולת להגן על ילדינו. האפשרות להפרד מהם בשעת סכנה. 

התיבה והאחות המשגיחה, הן שלוחות של האמונה שלנו, הרגשות והכוונות שלנו מלווים את ילדינו, גם כשאיננו יכולים לגונן עליהם פיזית.

המיתוס ממשיך ומציע,  שרק ההסכמה למסור אותם ללא נודע,להוציא אותם מתוך גבולות  ההשגחה שלנו תאפשר להם להפתח אל עתידם. זה תהליך מפחיד, אבל ככה גודלים.

עבורי זה מרגש  לגלות בכל חג פסח איך התמונה של משה בתיבה מעניקה לנפש מענה קצת אחר, בהתאם לנסיבות המשתנות. ויחד עם זאת היא נוגעת בילדים רבים, ועונה על בקשה עמוקה לבטחון בתוך הכאוס. 

השנה במיוחד:  כדאי להעניק את  הסיפור הזה לילדים- גם בבית. לספר עליו, לשיר אותו, לצייר אותו,להציג אותו. בגני וולדורף רבים אנו מכינים עם הילדים משה בתיבה קטן, שהילדים יוכלו לשאת איתם בתקופה הזו. 

כנראה שהסיפור הזה  לא יפתור את כל הקשיים במציאות שלנו, אבל הוא יכול להעניק תזכורת חשובה, ריפוי ואמונה עבור הילדים וגם עבורנו…..