זכיתי לגדול בין מרחבי טבע חופשים, נגישים, ועוצמתיים. מגיל צעיר מלווות אותי חוויות של קשר בלתי אמצעי עם הטבע: אני זוכרת, כילדה בגן, את הריח של הגשם על האדמה. אני זוכרת בבי"ס, איך הלכנו לאיבוד בחורשה, והדמיון הפליג להרפתקאות מפחידות. או כשברחנו מהתיכון-לרבוץ בשדות החרדלים. אני זוכרת טיולי ערב כחיילת משוחררת, לראות שקיעה. ועוד, ועוד. אינסוף זיכרונות, שמערבבים טבע, חושים, חוויות, רגשות.  מחשבות וידיעות על העולם. 

לא היו פחד או סכנה. לא היה צריך לשמור על הטבע. הוא פשוט היה שם - מקיף את הכול, חזק מהכול, מזכיר, מנחם, מעודד. מחזיר אל הסדר הטבעי, הבריא, של הבריאה.

חוויות אלו מלוות אותי. הקשר לטבע הוא משענת איתנה, שאני חוזרת אליה כל פעם שהנשימה נאבדת לי. הוא אמצעי ישיר אל חווית רווחה, ואל הידיעה הפנימית. הוא הבסיס לקשר עם העולם, להמשיך להרגיש ולהאמין בטוב. והוא שמעורר בי את הרצון לנסות להשפיע לטובה בחזרה.

בחינוך ולדורף אנו מאמינים, שכל ילד מגיע לעולם עם קשר כזה. הוא חש אחדות עם הסביבה, ומרגיש שבמהות הכל שלם, בלתי ניתן להפרדה. הקשר הזה הוא הבסיס לתחושת השייכות של הילד, והוא המצע לבריאות ולאחריות שיצמחו במבוגר. לכן אנו מנסים לאפשר להעצים את החיבור לטבע. חיבור שהוא כה מובן מאליו, ויחד עם זאת- כה זקוק להגנה ולטיפוח.

רבים מהכלים בחינוך מכוונים לחזק את הקשר בין הילד לטבע- למשל: שימוש בחומרים טבעיים בעיצוב הגן, בחירת הצעצועים, והחפצים. המלאכות שנעשה מערבות ברובן חומרים טבעיים. הילדים נוגעים, משתמשים, מוקפים בחומרים שמקורים טבעי. גם שינויי העונות מקבלים מקום חשוב בתכנים שלנו- בסיפורים, בשירים, במעגל, בפינת העונה. הנפש מושפעת מעונות השנה, ומשתנה עם מהלך השנה. כשהחוויות האלו מקבלות התייחסות בחיי הגן-  זה מעצים את החיבור שלנו אל העולם שמסביבנו ובתוכנו.

וכמובן – הטיולים והשהות בחוץ. במקום לדבר על הטבע – נצא לחוות אותו, כמה שיותר. אנו משתדלים להשתמש בעשיה וחוויה, ליצור חיבור מוחשי, גופני. לכן נמעיט בהסברים- וניתן לילדים לפתח קשר אינטימי ראשוני, עם כל מה שנמצא בחוץ. ניתן להם לעקוב מקרוב אחרי הצמיחה, לחוש את הרוח המקפיאה על הפנים, להתמודד עם החום העז, להתלכלך, לגעת, לפחד מהרעמים, להתפעם מפרח ... נדבר על הטבע כיישות אמיתית חיה. הוא חבר, שותף, אמא אדמה, שר היער. ואם גם טנחנו המבוגרים ננסה לחוות אותו כך בעצמנו- זו מתנה גדולה לילדים.

צד נוסף בעבודתנו, קשור לזיהוי של גורמים שמחלישים קשר לטבע: חלק מהילדים חווים רק דשא סינטטי, קירות בטון, אבני חצץ ורשת צל. הטבע הוא בעיקר משהו שכותבים עליו בסיפורים, שירים, תמונות או סרטונים. אנחנו מסבירים ומלמדים כמה חשוב לשמור עליו, אך לא חווים אותו באמת. שומרים עליו כי צריך ולא כי הוא חבר אמיתי. הרצון להגן על הילדים- להסתתר בבתים, שבהם מזג האוויר תמיד מווסת, לחסוך להם לכלוך וחוסר נוחות ובסכנות- בעצם מחליש את הקשר לסביבה, וגם את המערכת החיסונית...

כשנחלשת חווית האחדות עם הטבע - יכולים להיווצר כאב, ניכור ובדידות. ההשלכות שלהם מדאיגות לדעתי. רק מתוך נתק כזה, צומחת יכולת לפגוע בסביבה שלנו  ובעצמנו. אורח החיים המנותק נפוץ ומחלחל לחיי רובנו. הקירות העבים, הטכנולוגיה, היישובים המטופחים, קצב החיים המהיר- כל אלו מכוונים אותנו להתכנסות, ולהתנתקות מהקשר הפועם אל החיים בחוץ. הם מרחיקים אותנו מחוויה של הטבע בכל עוצמתו, וגם מהבנת המעשים שלנו כלפיו.

כמחנכת- זה אחד המקומות שהכי חשוב לי לעורר, בתוכי ובילדים. למצוא עוד דרכים להעצים את הקשר לטבע, בתוך ומחוץ כיתות הלימוד שלנו. בראש ובראשונה להבין כי זו משימה קריטית, ולא סתם אתנחתא מהחינוך "האמיתי". זו האפשרות הכי משמעותית שלנו ליצור מבוגרים בריאים.

לסיום מצרפת קטע מספר, שמדגים בצורה חזקה איך בונים קשר לטבע, גם בגורד שחקים בניו יורק: 

מתוך: "ברכות סבי" / רחל נעמי רמן

פעם הביא לי סבא כוס נייר קטנה. 

הסתכלתי לתוכה בציפיה לגלות בה דבר מה מיוחד אך היא היתה מלאה ב... אדמה. " לא מרשים לי לשחק באדמה", אמרתי לו מאוכזבת. הוא חייך אליי בחיבה, קם, לקח קומקום תה ממערכת כלי הבובות שלי והוביל אותי אל המטבח. שם מילא אותו במים. כשחזרנו לחדר הילדים הניח סבא את הכוס על אדן החלון והושיט לי את קומקום התה. "אם תבטיחי לשים מעט מים בכוס בכל יום- משהו עלול לקרות".

הייתי אז בת ארבע, וגרתי בקומה השישית של בניין דירות במנהטן. כל העניין היה לי לגמרי לא ברור. הבטתי בו בספקנות והא הינהן בעידוד. "כל יום נשומהל'ה"

ואני הבטחתי. בתחילה לא היה לי אכפת לעשות את זה והרטבתי את האדמה שבכוס מתוך סקרנות לדעת מה יקרה. אבל ככל שחלפו הימים ודבר לא קרה התקשיתי לזכור את משימתי. לאחר שבוע שאלתי את סבא אם כבר הגיע הזמן להפסיק, והוא נד בראשו ואמר "כל יום נשומהל'ה".

השבוע השני היה אפילו יותר קשה, וכעסתי על הבטחתי. כשבא הגיע שוב לבקר ניסיתי להחזיר לו את הכוס. אך הוא סירב לכך ואמר בפשטות: "כל יום נושמהל'ה". בשבוע השלישי התחלתי לשכוח. לפעמים הייתי נזכרת רק לאחר שנשכבתי במיטה ואז נאלצתי לקום להשקות את הכוס בחושך. אבל לא החסרתי אפילו יום אחד.

ובוקר אחד היו שם שני עלים ירוקים שלא היו שם בלילה הקודם. נדהמתי. והם גדלו מדי יום, והיו יפהפיים. לא יכולת להתאפק וסיפרתי לסבא שלי, בטוחה שהוא יופתע בדיוק כמוני. אבל... הוא לא הופתע. הוא  הביט בי באהבה והסביר לי שהחיים נחבאים במקומות הרגילים והבלתי צפויים ביותר. שמחתי מאד ושאלתי: "וכל מה שצריך לשם כך זה מים סבא?". הוא נגע בראשי ברכות "כל מה שצריך נושמהל'ה, זה מסירות" הוא אמר.