עבודת ההרגלים היא הבסיסית, וכמעט כל גננת והורה מבין באינטואטיציה את חשיבותה. יחד עם זאת כשעוצרים ונותנים מקום לברר את המשמעות של בניית הרגלים ואת הדרך הנכונה ליישם אותה זה מחזק מאד את היכולת לעשות זאת ביחד כצוות בגן. 

בניית הרגלים בתוך מעגל השנה 

בניית הרגלים באה לאחר התקופה הראשונית של הקליטה. במהלך השבועות הראשונים המטרה העיקרית שלנו היא בניית אמון ויצירת קשר עם הילד, כך שיוכל להרגיש בטוח בגן. בתקופה הזו לא נעמת את הילד עם גבולות או דרישות רבים, ונכיל התנהגויות, שבהמשך השנה לא נאפשר. זוהי תקופה שדורשת מאיתנו סוג של התרחבות, סבלנות והמון הכלה מבחינה נפשית.

אולם לאחר שביססנו קשר ראשוני והילד מרגיש יותר חופשי ונינוח- אנו מגיעים לשלב השני: בניית ההרגלים. כמובן שזה לא דיכוטומי ואלו שתי תקופות המשתלבות, ולאט לאט מחליפות זו את זו. 

לעומת ההתרחבות וההכלה שאנו נדרשות לה בתקופה הראשונית של יצירת הקשר- התקופה הזו דורשת איכות אחרת- אנחנו מתחילות לעצב את נורמות ההתנהגות הרצויות, ולשים יותר גבולות. אותן התנהגויות שהכלנו לפני שבועיים, כבר לא נוכל להכיל כעת, ואנו נדרשות לכלים עדינים ומחושבים כדי להציב את הגבולות באהבה.

יש כאן אתגר- במסר שמשתנה, ובאיכות הנפשית הכמעט הפוכה שנדרשת מאיתנו, ובשאלה איך יוצרים המשכיות מהתקופה הראשונה לתקופה השניה.

בניית הרגלים קשורה גם להלך נפש של עונות השנה- הסתיו  מביא תנועה של איסוף הפיזור של הקייץ, התכוננות ובניה לקראת השנה החדשה. בסתיו אנו מכינים את האדמה, מטמינים זרעים ומחכים לייבול שיצמח מהם. זה דומה מאד לעיצוב הרגלי הגן שלנו.

וחודשים ארוכים של שגרה טובה מסוף חגי תשרי ועד חנוכה  לוקחים אותנו מההתכוננות של הסתיו את תוך עבודת העומק של החורף.

 

חשיבותה של בניית ההרגלים

הרגל נשען על כוחות החיים שלנו- לעומת מעשה חד פעמי שנשען על כוחות הרצון. למשל כשאני קמה כל יום מוקדם בבוקר, או עושה ספורט- זה נכנס לתוך "גוף ההרגלים" שלי- מושג שנתבע על ידי שטיינר. ברגע שזה הפך להרגל זה פחות קשה מאשר לקום באופן חד פעמי, בעזרת כוחות הרצון..

מצד שני הרגל מוציא אותנו מתוך הגוף האסטרלי - עולמו של "המתחשק לי" וה"בא לי". הוא בונה משמעת פנימית, יכולת לתרגל ולחזק מה שחשוב לנו, ומתוך כל ויכולת להגשים ולהתקדם לעבר המטרות שלנו באופן חלק וממוקד יותר. 

בגן וולדורף  אנו עובדים המון עם הרגלים כדי ליצור סדר יום ריתמי ובריא. כל מעשה בגן אנחנו מכניסים לתוך טקס קטן שחוזר על עצמו באופן יומיומי , שבועי חודשי או שנתי. זהו אחד מכלי העבודה הכי חשובים שלנו. 

כל מעשה שהפכנו להרגל חוסך התמודדות על סמכות ומשמעת, ובונה סביב הילדים אווירה של בטחון יציבות וודאות ובריאות. הרגל מייצר חיבור למקצב קבוע, ומעניק שיייכות ליקום , שפעול במקצבים קבועים- היום והלילה, עונות השנה, תנועת הכוכבים בשמיים, המקצבים השונים שבתוך הגוף שלנו. המקצב הוא כוח אדיר, שפועל על כולנו ללא מודעות..כשאנו מכניסים מקצבים קבועים וחוזרי על עצמם לגן אנו מחברים ומחזקים את החיבור של הילדים לעולם, לטבע ולפעילות הוגפנית שלהם.

לא אחת קורה שהורים משתוממים כיצד הילדים מסדרים את הגן ללא שום ויכוח או מחאה, ואילו בבית הם מסרבים לכך? 

בנוסף הרגלים מאפשרים עצמאות וניהול עצמי של הילדים- הם יודעים לצפות: מה צריך לקרות עכשיו, מה בא אחרי מה, מה מסמל כיבוי האור או השמעת שיר מסויים. הם יכולים להשתמש בכלים אלו בלעדינו,  ולנהל את הגן באופן כמעט עצמאי. כלך הגננות עובדות יותר בהיקף, ללא הוראות ישירות מרובות.

לסיום הרגלים קבועים עוזרים לווסת את עצמנו- התאבון של כל ילדי הגן מסתנכרן לשעה מסויימת, יכולות הריכוז במשחק, שעות העייפות והעירות, היכולת להמתין ולחכות- כל אלו נבנות על ידי הרגלים בריאים ורפיטטיביים. 

איך בונים הרגלים בריאים ?

בראש ובראשונה הרגלים נבנים על ידי חזרה קבועה על טקסים ומעשים יומיומיים.  בשלב זה של השנה בניית ההרגלים דורשת מאיתנו הקפדה על שגרה קבועה וברורה, וירידה לרזלוציות קטנטנות:  אני אשלח ילד שנכנס למעגל הבוקר בריצה לחזור ולהכנס אליו שוב בהליכה, אני אחזור ואקפל בד עם ילד שקיבל אותו בצורה רשלנית, אני אקפיד על כניסה לשירותים לפני הארוחה גם אם ילד לא צריך לשירותים . לפעמים זה מייגע, ונראה מיותר, אך זו הדרך בה בונים תשתית לכל השנה. כאשר התשתית ברורה ויציבה- נוכל בהמשך לבנות עליה קומות רבות ויצירתיות, להתגמש ולגוון. עלינו לזכור שזה שלב בדרך ולא התוצאה הסופית. 

הרגלים דורשים מאיתנו בהירות גדולה. כשאנו ממש יודעת כצוות: מה אנו דורשת, באיזה אופן ומדוע- הילדים בדרך כלל מגיבים היטב ומסתנכרנים במהירות עם הדרישות. לעומת זאת כאשר ההוראות משתנות מגננת לגננת או מיום ליום, כאשר הן מהוססות או לא ברורות מספיק- אנחנו מתקשה להנחיל אותן בצורה טובה. 

לכן בניית הרגלים דורשת המון בירור ותיאום בתוך הצוות. עלינו לפרק ביחד כל טקס וכל מעבר - לסדרה של הוראות ברורות וקלות,  שהילדים יכולים להבין. עלינו להתבונן ולבחון לעומק על הדרך בה עיצבנו את סדר היום ואת כל אחד מחלקיו- ארוחה, מעגל, משחק חופשי או זמן חצר ישיבות הצוות בתקופה הראשונה של השנה מוקדשות ברובו ולבדוק את ההגיון הפנימי ואת ההרגלים אותם נרצה ללמד, ואז דיוק חוזר ונשנה שלהם. 

חשוב מאד לזכור כי הוראות אנחנו נותנים בצורה שירית, משחקית או תמונתית בוולדורף.  הרצון להנחיל הרגלים אין פירושו שחלל האוויר אצלי בגן מלא בהוראות ודרישות.  להפך. אני אשיר עבור הילדים את המעבר בצורה של רכבת עם תחנות: בתחנה הראשונה  חולמים נעליים,בתחנה השניה מברישים חול מהרגליים, בתחנה השלישית נכנסים לשירותים בתחנה הרביעית ידיים שוטפים. זה מאד מפורט ומאד ישיר אך היתרונות בדרך זו רבים: הילדים מבינים לפרטים מה עליהם לעשות, הם  יכוליםים לזמזם לעצמם את השיר, וכך רוכשים ניהול עצמי, והרכבת נכנסת לשפה של הגן. כך אוכל בהמשך לשלוח את כל מי ששכח לעבור בתחנה של שטיפת ידיים לחזור אליה. זה מרגיש כמו משחק ולא כולל שום מאבקי כוחות. 

בהתחלה כל גננת עומדת בתחנה אחרת של הרכבת וכך נבנית גם בהירות בתוך נשות הצוות בזמני המעבר הכאוטיים.  

בהמשך אוכל לבקש מכל בוגר שיעמוד באחת התחנות של הרכבת ויבדוק שכל ילדי הגן עברו דרכה. 

לאורך השנה אני מוסיפה מורידה תחנות הרכבת לפי הצורך או הרצון שלי לשנות את עיצוב המעבר. 

כך תוך כמה שבועות נבנה מעבר מסודר ורגוע, כמעט ללא מילים, והילדים הופכים לשותפים מלאים בו. 

זו רק דוגמא לאופן שבו ניתן להקנות הרגלים טובים, אם חודרים אותם לעומק בצוות. 

וזו העבודה הכי חשובה שאנו עושות בהתחלת שנה, לצד העמקת הקשר האישי. ככל שהצליח להכניס בגן כללים ברורים לכל תחום שהוא תהיה לנו שנה שקטה ומוצלחת, והילדים יוכלו לחוות בהירות ובאחון ולשקוע בעבודתו הגדילה  והריפוי שלהם בצורה טובה יותר. 

ועוד כמה טיפים לבניית הרגלים

●נתאמן היטב על לשון חיובית: מה אני רוצה שהילד יעשה במקום לשקף ולהנכיח את מה שהוא עושה לא נכון: "כשמצטרפים למשחק מבקשים רשות", במקום: "אל תתפרץ למשחק". הלשון השלילית מייד יוצרת סגירת קשב אצל הילד,  ומכניסה  את מערכת העצבים שלו למגננה. 

●נקפיד  על ניסוח בלשון רבים, ופניה  כללית ולא אישית: "בגן שלנו מדברים בשקט". ככה אני לא פונה באופן אישי וישיר אל הילד,  ולא יוצרת חוויה של האשמה או כיווץ והמסר נכנס בעדינות ישר לתוכו. אם בחרתי לפנות לילד ישירות אעשה זאת בגוף שלישי (יוסי עכשיו עוצר) ולא בלשון ציווי ישירה. (עצור!)

●נשתמש בשפה אימגנטיבית: הכל חי והכל רוצה להיטיב. "הידיים הטובות יוצרות ומנקות". "הבובה עייפה ורוצה לחזור למיטה". אני מצטרפת לחוויה של הילד וממנפת אותה לצורך בניית הרגלים, ולא מכניסה את החוויה שלי המבוגרת: אתה תעשה כי אני אמרתי לך! 

●מדרג התגובות- אני משתמשת בתגובות עדינות ולאט לאט מחזקת אותן: נתחיל תמיד מקשר עין, מגע, לחישה באוזן, הושבה ליד הגננת וכו'. אבל אם צריך נמשיך הלאה לאורך סולם התגובות לאט לאט. ככל שהתשובה שבחרתי היא חזקה יותר נשתמש בה מעט יותר ורק במקרים קיצוניים.

  חשוב מאד שכל צוות יגבש לעצמו מדרג תגובות משותף ויקדיש זמן רב לברר איך מגיבים מתי ולמה. כשאנחנו עושות את זה באופן אינטואיטיבי בלי שלמדנו וחקרנו את הנושא הזה היטב אנחנו נופלות לנטיות הטבעיות שלנו - להגיב חזק מדי או חלש מדי, וזה תמיד כולל יותר מדי רגש.  בדרך כלל גם לא נוצרת אצל הילד חוויה של תגובה עקבית וברורה שהוא יוכל בקלות להסנתכרנן איתה. 

●שימוש במימד הזמן- ילדים זקוקים להתרמה לפני ההרגל, (עוד מעט מסדרים את הגן) והתייחסות אליו לאחר שהצליחו לבצע אותו.(תודה לכל הבנאים שעמלן להחזיר קוביות למקום). 

 ואם לא הצליחו-  תמיד נוסיף התייחסות לכך שמחר כנראה נצליח יותר. (היום לא הצלחת לשבת איתנו במעגל אבל מחר ננסה שוב ובטוח שנצליח). 

הזמן הוא השותף הכי מרכזי שלנו בבניית הרגלים ואנו משתמשות בו ביד אמן- לפני ואחרי ולקראת ההרגל הבא. 

●שימוש בזהות הטובה של הילד- תמיד אני מתחילה לבנות הרגל מלהזכיר לילד שבמהות הוא טוב ושהוא רוצה לקחת חלק במה שקורה כאן, ושאני מאמינה שהוא יצליח בהמשך. אני לא נותנת לעצמי ולו בכלל אפשרות לפתח תמונה שלילית של  הזהות העמוקה של הילד, כי זו מלכודת שקשה מאד לצאת ממנה. במקום זה אצור מלכודת של זהות חיובית- קשה להמשיך לחצות גבולות לאורך זמן כשמישהו מאמין בך ומשדר לך אהבה וחום  

●הרגלים שליליים- להגיב מהר לפני שמשתרשים. כבר בשבוע השני או השלישי של השנה כדאי להתחיל להגיב למעשים בעייתיים מאד כמו הרבצות או הרס של רכוש. לא נאפשר אותם גם אם אנחנו עדיין בתקופת קליטה. ננסה להגיב בעדינות לפי מדרג התגובות שבנינו אבל קשה לקרוא הרגלים רעים שהשתרשו ולכן נהיה שם ערניות! 

אתגרים בבניית הרגלים

●הפחד מנפילה לנוקשות- הקיצון השני של ההרגלים הוא הנטיה לנוקשות. עלינו להזהר מהנטיה הזו. היא מסוכנת באותה מידה כמו גן שיש בו אווירה חופשית והרגלים מטושטשים. הרגל טוב מייצר חוויה של בריאות וחיוניות אצל הילדים,  אווירה של הנאה ובטחון בגן. הרגלים  נוקשים מדי ומייצרין חויה של פחד או כיווץ. ניתן לראות ולחוש את זה ממש באופן פיזי. לפעמים נוקשות  היאשלב בדרך אך אם זו החוויה המרכזית בגן שלנו לאורך תקופה צריך לבדוק מה ניתן לשנות.

עלינו להיות אמיצות מספיק כדי לבחון מתי הרגלים חזקים באים לשרת את הילדים ומקנין להם בהירות ומתי הם באים לענות על צורך שלנו כמו צורך בשליטה, או קושי עם אנשים או תחליף בקשר אישי עמוק.

●שמירה בקושי של שגרה וקביעות: מחנכות רבות מתקשות לייצר בתוכן את הקביעות והחזרתיות הנדרשות לבניית הרגלים. זה מרגיש משעמם או נוקשה מדי לנו כמבוגרות. במקרים כאלו אני מנסה לעזור למבוגר לבחון באמת את הצורך של הילד ולא שלנו: האם שגרה מסודרת וצפויה יוצרת שיעמום או בטחון? למי? מה קורה כשאני מכניסה שינויים יומיומיים לשגרת הגן?  

גם כאן חשוב לזכור שבמיית הרגלים היא כמו הכנת הגינה, זה שלב קשה וסיזיפי אבל הוא רק שלב. אם נסכים להתמסר אליו למשך תקופה מוגדרת- יגיעו נביטה צמיחה ופריחה מרגשות  

●האם אנו מגדלים ילדים שיוכלו להסתגל?  הורים ומחנכות רבות ששואלים אותי: אם עליי ללמד ילד לחיות בעולם של שינויים רבים מה יעזור אם יתרגל לשגרה מסודרת כל כך? לתפיסתי ההפך בדיוק הוא הנכון- חוסר שגרה יוצא חרדה וחוסר בטחון, וזה ישוחזר ההתנהלות לכל אורך החיים  ילד שרכש בבסיס חוויה שהעולם צפוי, מובן מסודר ועל כן הוא יכול  לקחת בו חלק- יעיז בהמשך לחפש ולייצר עוגנים של סדר ומשמעות בכל סיטואציה שבה יתקל.  כמובן שגם זה במידה ועלינו להפגיש ילדים גם עם שינויים אבל לכך כבר דואגת המציאות החיצונית ללא הרף.

 

●מרדנות ורצון לשבור גבולות- פעמים רבות שגרה מסודרת והרגלים חזקים יוצרים התנגדות אצל ילדים עם פחדים או ענייני שליטה חזקים. בדרך כלל זה יקרה לתקופה מוגדרת של זמן. האתגר הגדול במצב כזה הוא להאמין בכוח של עבודת ההרגלים ולתת לו לבצע את הריפוי שלו. לא להתפתות ליצירת סמכות מתוך הפעלה כוח וכניסה למאבקי כוחות עבודת ההרגלים יוצרת במקרים כאלו כמו חיבוק -מגביל אך גם מרגיע סביב הילדים. 

אנחנו העולם שמקיף אותו, האדמה שעליה הוא דורך. לכן אין מקום לעימות חזיתי ולמאבקי כוח- כמו שלא נתעמת עם האוויר או השמיים שסביבנו.