טאו היה ילד אמיץ ונבון. הוא תמיד ידע שכשיגיע לגיל 8, ויזמינו אותו להצטרף לצייד הבאפלו של הסתיו, הוא ירכב בשורה הראשונה, גאה וזקוף. 

הוא חיכה כל כך להגיע לגיל שבו יוכל להצטרף ללוחמי השבט, אבל הימים עברו לאט… והוא חיכה, וחלם... הוא חרט בגזע העץ סימן קטן לכל יום שחלף. אביב וקייץ חלפו, וסוף סוף התקררו הימים והגיע הסתיו. 

לאחר היומולדת,הגיע הרגע לו חיכה. באותו בוקר אבא שלו העיר אותו מוקדם והודיע כי צייד הבאפלו מתחיל היום. אמא שלו הגישה לו קשת חיצים חזקה וגמישה שהכינה במיוחד עבורו, וכל המשפחה ליוותה אותו באור הראשון של השחר אל האש המרכזית, בה התכנסו הלוחמים שהתארגנו לצייד.

טאו רכב בשורה הראשונה, בדיוק כמו שראה בחלומותיו. הרוח הקלה ליטפה את גופו השזוף, ופרעה את שערו השחור. טאו חשב שלא יוכל להיות מאושר יותר. ואז הגיעו לעדר. 

אבל העדר שמע את בואם. והסתער לכיוונם.

טאו, מצא את עצמו לפתע, בשורה הראשונה, מול עדר זועם של חיות ענקיות ששעט היישר לעברו.

 רקיעת פרסותיהם הלמה בליבו, ושאגתם החרישה את אוזניו. ענני העפר שהעלו צרבו את עיניו. הוא היה בטוח שהעדר הולך לדרוס אותו. הוא הרגיש איך הדם שלו זורם מהר בתוך הגוף, כאילו הוא עומד להתפוצץ. הגרון נחנק והידיים הזיעו והתקשו, ולא הצליחו להוציא חץ אחד מאשפת החיצים.

למזלו, שותפיו המיומנים לצייד דהרו במהירות הצידה, והסוס של טאו דהר בעקבותם וברח במומחיות מהעדר השועט. הם ניסו שוב בהמשך היום, והצייד היה מוצלח והספיק כדי להאכיל את השבט במשך ימים רבים. כל בני השבט שיבחו את טאו על הצייד הראשון שלו. 

אבל אל ליבו של טאו התגנבה תחושה  מוזרה, שהוא לא הכיר קודם. 

זה היה כמו ענן לבן שהתיישב לו על הלב והקפיא אותו מבפנים. בחלומות שלו חזרו תמונות של העדר השועט ישר אליו. לפעמים היו עולות תמונות כאלו גם כשיהיה ער, באמצע משחק עם חברים או כשעזר להוריו בעבודות שונות  כשזה היה קורה- ליבו החל ליבו לדפוק בחוזקה, וגרונו נחנק, ידיו הזיעו ורגליו הפכו קשות ותקועות. הוא לא הצליח לזוז, או לספר לאף אחד מה קרה לו.

ההרגשה הזו היתה מאד לא נעימה וטאו החל להשאר קרוב לאוהל של משפחתו, כדי שלא יכנס לליבו הענן הלבן הזה, פתאום כשהוא רחוק ממשפחתו. 

אמא שלו ידעה לראות בלי מילים בכל פעם כשהענן הלבן התיישב על הלב של טאו, והיתה ניגשת אליו ומניחה יד חמה עד הלב שלו. בסוף היה הענן מסתלק, והשמש חיממה אותו שוב והוא ידע שאין סכנה אמיתית. אבל הוא דאג שהענן יגיע אליו כשאמא לא בסביבה. 

עברו ימים רבים והענן הלבן גדל, והגיע לעיתים קרובות יותר. המשפחה של טאו לקחו אותו לזקן הכפר שיבדוק מה קרה לו. הזקן ראה מייד את הענן הלבן על הלב של טאו ואמר לו: "רק אתה תוכל לגרש אותו".

 "אבל אני לא יכול", התעקש טאו. 

"לאט לאט, קצת ועוד קצת כל יום" אמא הזקן. "רק אל תפסיק לנסות". 

אז נתן זקן השבט לטאו אבן מיוחדת, בצבע טורקיז, וקשר אותה לצווארו וביקש ממנו שילך איתה לכל מקום. 

טאו הסכים אבל שום שינוי לא קרה. 

יום אחד הוא הלך עם אמא לנהר להביא מים. כשאמא שלו חזרה והתקדמה מהר עם הכד הגדול והכבד, הוא נשאר עוד רגע להסתכל על הדגים ששיחקו במים. פתאום הוא הרים את העיינים והבין שהוא לבד. 

הלב שלו התחיל לדפוק מהר, וקפץ אל הגרון.  היה נדמה לו שהוא שומע רעש  פרסות של חיות ענקיות שרצות אליו, והעיינים התמלאו דמעות ואבק. הוא רצה לברוח אבל הרגליים קפאו והידיים נהיו חמות ומזיעות והוא לא הצליח למצוא את הקשת שלו. 

ואז לפתע קרה משהו מופלא: מהאבן שקשורה על צווארו יצא ענן קטנן בצבע בצבע טורקיז להתחיל להתערבב עם הענן הלבן. טאו לקח נשימה אחת עמוקה והענן הטורקיז גדל קצת. הוא לקח עוד אחת והרעש באוזניים קצת נחלש. פתאום הוא ידע שהוא יצליח להזיז את הרגליים ולחזור הביתה לאט לאט. 

הוא הסתכל סביב וראה שאין שום עדר של באפלו, שהנחל זורם והשמש זורחת, ופשוט הענן הלבן הסתיר לו אותם. 

עד שהוא חזר הביתה הענן הלבן נעלם.

 אמא שלו נתנה לו נשיקה גדולה על המצח, שעשתה לו צבע טורקיז בכל הגוף. 

אבל בלילה הענן הלבן חזר. טאו רצה  לרוץ להורים שלו, אבל הרגלים לא זזו. לפתע הוא נזכר שיש לו את הקמיע, והחליט לנסות את כוחו. הוא הניח שתי ידיים על האבן הטורקיז להתחיל לדמיין איך ענן טורקיז יוצא ממנה ומתערבב בתוך הענן הלבן. הוא דמיין איך שום דבר לא יכול להכנס לתוך האוהל כי הוא מוגן. הוא דמיין איך הרגליים והידיים שלו מתחילות לזוז עוד פעם. זה עזר! קצת…. טאו הצליח להגיע אל ההורים ולספר להם מה קרה. הם עטפו אותו בשמיכה הגדולה שלהם, וחום נעים בצבע טורקיז  התפשט בכל הגוף שלו.

הענן הלבן חזר עוד פעמים רבות אל טאו בכל מיני רגעים, כשהוא לא היה מוכן. אבל טאו למד כבר מה לעשות, והקמיע עזר לו בכל פעם מחדש לערבב טורקיז בתוך הענן הלבן, ולדמיין שהוא מצליח להקטין אותו, עד שהוא נעלם. 

כל כך הרבה פעמים טאו הקטין את הענן הלבן בלב שלו, שהוא התרגל. הוא לא שם לב איך הכוחות שלו התחזקו, איך הוא למד לנשום עמוק עד שהלב הפסיק לדפוק חזק, ואיך הוא ידע לשים יד חמה על הגוף שלו ולפזר בתוכו חום בצבע טורקיז. הוא לא זכר ולא שם לב איך יום אחד הענן הלבן כבר לא היה שם. 

ובסתיו הבא הוא חזר והצטרף לצייד הבאפלו, ורכב גאה וזקוף, מקיף את עצמו בענן טורקיז כל פעם שהיה צורך, לפעמים בשורה הראשונה ולפעמים בשורות אחרות.