הנדריקה הפרה חיה בארץ רחוקה, רחוקה ששמה הולנד. כל החורף הנדריקה אכלה דשא ירוק, וכל הקיץ היא אכלה קש צהוב. כל החורף וכל הקיץ הנדריקה לא עשתה דבר מלבד לאכול. האיכר מאד אהב את הנדריקה ואמר: "תאכלי, תאכלי הנדריקה, ככל שאת אוכלת יותר את נותנת יותר חלב לבן וטוב". הנדריקה אהבה את האיכר ולכן היא אכלה ואכלה, ואכלה.

בחזית הבית של האיכר היתה דרך עפר. בכל יום היה מגיע פיטר הסוס לקחת את החלב של הנדריקה לעיר הגדולה. בזמן שהאיכר העמיס את כדיי החלב על העגלה היה פיטר מספר להנדריקה על העיר:  "בעיר הגדולה יש בתים גבוהים, גבוהים, הרחובות מרוצפים באבן ויש חנויות יפות עם חלונות גדולים." הנדריקה מאד רצתה לראות את העיר הגדולה. אבל הנדריקה המסכנה חיה בחווה והיא יכלה להסתכל רק על תחנת הרוח, זה עשה לה סחרחורת. 

פעם אחת רבצו הנדריקה ופיטר הסוס ליד תעלת המים הגדולה. הולנד היא ארץ מאד שטוחה וכל מי הגשם זורמים בתעלות. על התעלה שטה אוניה עליה ספנים עם כובעי קש צבעוניים. "לאן האוניה שטה?" שאלה הנדריקה. "היא מפליגה אל העיר הגדולה" אמר פיטר. "האנשים עם הכובעים הצבעוניים מוכרים את כדורי הגבינה בשוק הגבינות." הנדריקה מאד רצתה לראות את שוק הגבינות. 

אבל הנדריקה המסכנה חיה בחווה ולא היה לה דבר לעשות מלבד לאכול, אז היא אכלה ואכלה, ואכלה. ככל שהנדריקה אכלה היא נהיתה שמנה יותר ויותר. עד שלבסוף היא היתה כל כך שמנה שהיא לא יכלה לראות את הרגלים שלה. פעם אחת הנדריקה הלכה ליד תעלת המים הגדולה. היא לא ראתה את הרגליים מרוב שהייתה שמנה ו... "פלופ!" נפלה ישר לתוך תעלה המים הגדולה. התעלה לא היתה עמוקה והנדריקה עמדה בתוך המים כשהראש שלה בחוץ. האיכר היה בשוק הגבינות מוכר את הגבינות מהחלב של הנדריקה. הוא לא יכל לדעת שהנדריקה בתעלה ולא יכל לעזור לה לצאת. הנדריקה עמדה בתוך המים ולא יכלה לצאת! אז היא המשיכה לאכול עשב שצמח על גדת התעלה.

פתאום הגיע צף על גבי המים ארגז עץ גדול. הנדריקה הרימה שתי רגלים קדמיות על הארגז. משכה ודחפה ומשכה ודחפה עד שעלתה על גבי הארגז. עכשיו היה לה רפסודה! הנדריקה שמחה כל כך, סוף, סוף היא יכלה לראות את העולם הגדול. היא ראתה את תחנות הרוח מסתובבות, את הילדים מאכילים את התרנגולות, את האנשים נוסעים באופניים. היה כל כך הרבה מה לראות. תעלת המים הובילה את הנדריקה על ארגז העץ ישר אל העיר הגדולה.

בכניסה לעיר היה גשר גדול מעל לתעלה. כל הילדים נאספו על הגשר, הצביעו על הנדריקה וקראו "תראו, תראו, פרה שטה על תעלת המים!" הנדריקה כל כך שמחה מכל תשומת הלב. הארגז שט לו מתחת לגשר ישר לתוך העיר הגדולה. הילדים המשיכו לרוץ על גדת התעלה ולנופף להנדריקה לשלום. הנדריקה געתה חזרה "מוּ, מוּ". היא ראתה את הבתים הגבוהים, את החלונות היפים ואת הנשים תולות כביסה על החבלים. 

לפתע שני ילדים זרקו חבל ותפסו את הנדריקה בצוואר. הם משכו את הנדריקה והארגז אל עבר הגדה. כשהנדריקה עמדה ממש קרוב לגדה היא קפצה לרחוב והחלה לברוח. הילדים רצו בעקבותיה. הנדריקה רצה ורצה, היא הרגישה את הרחובות המרוצפים באבן וראתה את חלונות הראווה של החנויות, אילו רק היה לה זמן להסתכל...

היא פנתה לעבר סמטה צרה ונעלמה לילדים. היא שוטטה בחצר הבית, הביטה בגן הירק היפה ורחרחה את האופניים. היה להם ריח מוזר, היא מעולם לא הריחה ריח כזה. הנדריקה פנתה בעוד סמטה ופתאום היא עמדה ברחבה גדולה מלאה באנשים. היו שם האנשים עם כובעי הקש הצבעוניים וערמות גבוהות של כדורי גבינה צהובים וכתומים. 

הנדריקה מאד רצתה לטעום את כובעי הקש. היא התקרבה אל אחד המוכרים וחטפה את כובע הקש הירוק מראשו. או אז החלה אנדרלמוסיה רבה. כולם צעקו, רצו וניסו לתפוס את הנדריקה. היא רצה ורצה עם כובע הקש הירוק בפיה. במרוצתה הנדריקה הפילה את אחד מדוכני הגבינות. פתאום היא ראתה את האיכר שלה שקרא: "הנדריקה, מה את עושה בשוק הגבינות? את צריכה להיות בחווה ולאכול עשב! ולא להיות בשוק הגבינות ולאכול כובעי קש!" כל שאר האיכרים צחקו מאד. 

האיכר העלה את הנדריקה על העגלה של פיטר הסוס ויצא הביתה. פיטר הסוס מלפנים, האיכר באמצע והנדריקה מאחור בעגלה. כשהגיעו לחווה האיכר בנה גדר ליד תעלת המים כדי שהנדריקה לא תיפול שוב פעם למים. אבל להנדריקה לא היה אכפת. היו לה כל כך הרבה זיכרונות מהעיר הגדולה. היא החליטה לא לאכול את כובע הקש ובמקום חבשה אותו לראשה. הנדריקה היתה כל כך שמחה ויפה עם כובע הקש הצבעוני על ראשה.