לאלמנה אחת היו שתי בנות, האחת יפה וחרוצה, ואילו השנייה מכוערת ועצלה. אך מכיוון שהמכוערת והעצלה הייתה בתה האמיתית, אהבה אותה. ואילו האחרת, היפה והחרוצה, נאלצה לעשות את כל עבודות הבית, עד שהייתה לה לשפחה של הבית.

היה על הנערה המסכנה להתייצב יום-יום ליד שפת הבאר, ולטוות בפלך, עד שאצבעותיה זבו דם. פעם אחת קרה, שהפלך התלכלך לגמרי בדם, והנערה רכנה מעבר לשפת הבאר כדי לשטוף אותו. אך הוא נשמט לה, ונפל פנימה לתוך הבאר.

עצובה הייתה הנערה, ורצה אל האם החורגת לספר לה את מה שקרה. אך זו הייתה אכזרית וחסרת רחמים, כשאמרה, "את הנחת לפלך ליפול, את תשיבי אותו חזרה למעלה."

שבה הנערה אל הבאר, ובשברון לבה לא ידעה מה לעשות. היא קפצה פנימה אל תוך הבאר. הכרתה אבדה לה. כשהתעוררה, היא מצאה את עצמה באחו יפה, בו זרחה השמש, ואלף פרחים פרחו. היא קמה והחלה ללכת בשביל שבאחו.

היא הגיעה אל תנור, שהיה מלא בלחם, והתנור קרא, "הוציאיני, הוציאיני, פן אשרף, אנו כיכרות הלחם כבר אפויים." הנערה הוציאה את כיכרות הלחם, אחד אחד, והמשיכה בדרכה. היא הגיעה אל עץ, שהיה מלא בתפוחים, שקרא, "נערי אותי, נערי אותי, אנו התפוחים כבר בשלים."

הנערה ניערה את העץ, עד שהתפוחים נשרו כמו טיפות של גשם. אחר כך אספה אותם לסל שהיה שם, והמשיכה בדרכה. לבסוף, היא הגיעה אל בית, ממנו מבעד לחלון השקיפה אישה זקנה. אך מכיוון שהיו לה שיניים ארוכות כל כך, פחדה הנערה ורצתה לברוח. אך הזקנה קראה אחריה.

"אל תפחדי, ילדתי היקרה. אם תעשי את כל מלאכות הבית, ייטב לך. רק הקפידי לנער את השמיכות היטב, עד שיעופו הנוצות. אז ירד שלג בעולם. אני הגברת הולה." מכיוון שהזקנה דיברה אליה כל כך יפה ובנעימות, הסכימה הנערה להשכיר את עצמה לשירותה.

יום-יום ניקתה וסידרה את הבית היטב, וניערה את השמיכות עד שיעופו הנוצות. אז ירד שלג בעולם, ובתמורה היו חייה טובים, יום-יום ארוחה מבושלת ודשנה.

אך לאחר זמן הרגישה הנערה היפה והחרוצה שיורדת עליה עצבות. בתחילה לא ידעה מהו הדבר, אך לבסוף הבינה. תקפו אותה געגועים הביתה.

היא באה אל הגברת הולה ואמרה לה: "תקפו אותי געגועים הביתה. אף שכאן טוב לי עשרות מונים מאשר שם, בכל זאת אני מתגעגעת הביתה."

"מוצא חן בעיניי שאת רוצה לשוב הביתה," אמרה הגברת הולה. "מכיוון ששירתת אותי כל כך בנאמנות, אשיב אותך לשם בעצמי."

הגברת הולה הוליכה את הנערה אל עבר שער זהב. השער היה פתוח, וכשעמדה הנערה ממש מתחתיו, ירד עליה גשם של זהב, ודבק בה היטב. "זה בשבילך, כי היית כל כך חרוצה," אמרה הגברת הולה, והשיבה לה גם את הפלך שאבד לה.

עד מהרה מצאה את עצמה הנערה חזרה בעולם לא רחוק משפת הבאר. והתרנגול שעמד על שפת הבאר קרא, "קוקוריקו, קוקוריקו, נערת הפז שלנו, שוב איתנו."

הנערה סיפרה לאמא החורגת ולאחותה את כל מה שקרה, ומכיוון שהייתה מכוסה לגמרי בזהב, התייחסו אליה האם ואחותה בסבר פנים יפות. האם החורגת רצתה שגם בתה המכוערת והעצלה תזכה בגמול שכזה, וציוותה עליה ללכת לטוות ליד הבאר.

אך הנערה העצלה לא היה לה כוח לטוות בפלך. לכן תחבה את ידה אל תוך שיח קוצים, עד שדם זב מאצבעה, היא מרחה אותו על הפלך, והשליכה אותו אל תוך הבאר.

היא לא פחדה, מכיוון ששמעה מאחותה החורגת על מה שקרה, וקפצה פנימה אל תוך הבאר בעצמה. כמו אחותה, הכרתה אבדה לה, היא התעלפה. כשהיא התעוררה, היא מצאה את עצמה באחו היפה, בו זרחה השמש ואלף פרחים פרחו. היא קמה והחלה ללכת.

עד מהרה הגיעה אל התנור, שהיה מלא בכיכרות לחם, וקרא: "הוציאיני, הוציאיני, פן אשרף, אנו כיכרות הלחם כבר אפויים!" אך הנערה העצלה אמרה: "אין לי חשק להתלכלך," והמשיכה בדרכה.

היא הגיעה אל העץ שהיה מלא בתפוחים, וקרא: "נערי אותי, נערי אותי, אנו התפוחים כבר בשלים!" אך הנערה אמרה: "רק זה חסר לי, עוד יכול אחד מאלה ליפול על הראש," והמשיכה הלאה.

כשהגיעה אל הגברת הולה, לא פחדה, מכיוון ששמעה מאחותה על הגברת, ומיד הציעה עצמה לשירותה. ביום הראשון הייתה חרוצה, וניערה את השמיכות היטב, עד שירד שלג בעולם. ביום השני החלה להתעצל, וביום השלישי, יתר על כן, כבר לא היה לה כוח לצאת מן המיטה.

עד מהרה נמאסה על הגברת הולה, וזו פיטרה אותה. הנערה הייתה מרוצה מזה, מכיוון שחשבה שעכשיו יגיע תור הזהב. הגברת הולה הוליכה את הנערה העצלה אל השער הגדול. השער היה פתוח. אך כשעמדה הנערה ממש מתחת לשער הזהב...

נשפך עליה דלי מלא בזפת. "זה גמולך," אמרה הגברת הולה. עד מהרה מצאה את עצמה הנערה המלוכלכת למעלה בעולם, לא רחוק משפת הבאר. והתרנגול שעל שפת הבאר קרא, "הנערה המלוכלכת שלנו שוב איתנו."

הזפת דבק בה היטב, ואי אפשר היה להוריד אותו כל ימי חייה.