יצאו ילדות ליער ללקוט פטריות. לקטו פטריות, מלאו סלסלות וחזרו הביתה.

והנה הביטו - ילדה אחת איננה, חסרה ואיננה. עומדות הילדות, עומדות וקוראות: "אהו! אהו!" אך אין קול ואין עונה. הלכו לכפר וסיפרו כי מָשַׁה טעתה בדרך ונשארה ביער.

ומָשַׁה שטעתה ביער, טעתה וטעתה, עד שהגיעה אל ביקתה קטנה. דפקה בדלת - אין איש עונה לה. נגעה בדלת - נפתחה הדלת. נכנסה מָשַׁה אל הביקתה הקטנה, התיישבה לה על ספסל. ובביקתה הקטנה גר דוב.

אך באותו זמן לא היה הדוב בבית. בערב חזר הדוב הביתה, ראה את הילדה ושמח מאוד. "את," אמר הדוב, "לא אתן לך ללכת, תהיי בבית עימי."

בכתה הילדה, בכתה, בכתה ופסקה. מה תעשה? החלה לגור עם הדוב ביער בביקתה הקטנה. יום תמים היה הדוב עסוק ביער, ועל הילדה פקד לסדר את הבית, להכין את ארוחת הצהריים, ובלעדיו לא לצאת, לא לרוץ לשום מקום.

"ואם תברחי," אמר הדוב, "אתפוס אותך. ואז הזהרי נא, אז אוכל אותך." חשבה מָשַׁה איך לברוח מן הדוב. חשבה, חשבה ומצאה.

"דוב," שואלת מָשַׁה, "האם תסכים להביא לאבא ואימא שלי מתנה ממני?" הסכים הדוב.

אפתה הילדה עוגות קטנות, עוגות קטנות הרבה. הוציאה סל גדול גדול ואמרה לדוב: "הנה אשים את העוגות בסל, ואתה תביא אותן לכפר. אך ראה, אל תאכל אף עוגה. אני אעלה על הגג ואסתכל, אשגיח בך. ובינתיים המתן לי רק רגע קט בחוץ."

אך יצא הדוב את פתח הבית, מיד נכנסה הילדה אל תוך הסל, ולמעלה הניחה את העוגות. חזר הדוב, הרים את הסל, העמיסו על שכמו ויצא לדרך.

הלך, הלך, התעייף ואמר: "אשב לי בפינה, אוכל עוגה קטנה." והילדה מתוך הסל: "רואה אני, רואה אני, אל תשב שם בפינה, אל תאכל עוגות קטנות!"

הפנה הדוב את ראשו הגדול ואמר: "הי, כמה ערומה היא, יושבת בשחקים, צופה למרחקים." הרים את הסל והמשיך בדרכו.

הולך והולך, ושוב אומר: "אשב לי בפינה, אוכל עוגה קטנה." והילדה מתוך הסל קוראת וחוזרת: "רואה אני, רואה אני, אל תשב שם בפינה, אל תאכל עוגות קטנות!"

נבהל הדוב. "הי, כמה ערומה היא, יושבת בשחקים צופה למרחקים." קם והחל רץ מהר מהר, בא לכפר, מצא את הבית שבו גרו אבא ואימא של מָשַׁה. עמד ודפק על השער: "טוק טוק טוק, פתחו לי, הכניסו לי, מתנות הבאתי לכם ממָשַׁה!"

לפתע נבחו הכלבים וקפצו על הדוב. נבהל הדוב, זרק את הסל בשער וברח אל היער. פתח הזקן את השער, הרים את המכסה ובסל יושבת ילדתו, יושבת וצוחקת.