סיפור לטו בשבט
מאת:
ברכה מידלר-קלס
היה היה בחורשה אחת אילן.
אילן גדול, זקן, איתן.
ביום גשם וקור, בשבילי החורשה
הלך לו הצב, הלך ותעה,
הלך ותעה, תעה והלך,
עד שלמרגלות האילן הגיע – ונח.
"אשמח למקום מסתור
מהגשם, הרוח....הקור...!!!
אמנם שיריון לי על הגב, אך מן הפתחים---
נושבת עליי רוח פרצים!
אני רואה כי למרגלותיך, אילן יקר,
מאורה קטנה, בין הגזע לאדמה;
האוכל למצוא בה מחסה ו....תנומה?”
-"בודאי צב יקר, שב במנוחה,
עליך אשמור בשמחה, בשמחה!”
-"תודה שעליי אתה חס!”
אמר הצב, ונכנס.
ובמעלה הגזע, באותו יום חורף קר,
הרגיש האילן דגדוג... והנה הוא שומע---נקר:
-”פיק פיק פיק! פיק פיק פיק!
בוקר טוב עץ עתיק!
גזעך נראה לי חזק ובריא-
האוכל בו לקדוח קן קטן במקורי?”
צחק האילן מדגדוגי הנקר,
צחק וצחק... ואמר:
"אינני יודע, ידידי המצחיק...
הבה ננסה! -ואם יכאב לי, תפסיק.”
החל הנקר דופק ומטרטר
ובגזע העץ - "טררר... טררר...”- חור קטן הוא חופר.
"טרר...טרר...”- חופר ומפסיק,
וכל פעם שואל: “אפשר להמשיך?”
והאילן בעליו מרשרש וצוחק:
"כן...כן....נקרי, המשך לדגדג....
רק בעדינות בבקשה, כל פעם קצת,
לא את כל הנקירות בבת-אחת!...”
כך חפר וחפר אט אט הנקר
והכין לו קן נקרים נהדר!
והנה, נחת על ענפי האילן עורבני: “קרע, קרע!
-הרבה בלוטים נשרו מסביבך!
אאסוף אותם ואשים לי בקן,יאכלו מהם גוזליי ואני גם כן!”
-"אסוף, אסוף, עורבני תכול-כנף,
בלוטים לי הרבה, אשמח אם תיקח!”
כך עברו להם ימות-חורף-קרים,
על האילן ועל כל החברים.
והנה הגיעו אט אט, ימים בהירים:
קצת פחות גשם וקור, קצת יותר אור-שמש נעים.
את הצב העירו קרני החמה
והוא הקיץ מן התנומה:
הוציא רגל ועוד רגל,
רגל ועוד רגל,
את הראש אט-אט חשף:
"מממ.... הקור הגדול כמעט וחלף!
-אצא לי לטייל בחורש השליו,
אוכל מעט עלים שהחלו ללבלב...
-תודה לך אילן נדיב וטוב
שהיית מחסה לי בחורף הרטוב!”
אמר ויצא
לטיול ארוך בחורשה.
ובינתיים--
רוחשים הפרחים... רוחשים העלים...
רוח קל מנשב בשדה ובחורש ולוחש לכל בלאט-
"מחר טו בשבט... מחר טו בשבט...
-ראש השנה לכל האילנות...
-בואו והגישו ברכותיכם הטובות!”...
ירד ערב טו בשבט, כולם הלכו לישון.
האילן הזקן עומד ומקשיב:
"הווווו! הווווו!” - קורא האוח
ובא ויושב על ענף;
"מחר ראש השנה לכל האילנות! שנה טובה אילן אהוווווב! הווווו!-
קרא, ופרש לו כנף.
חייך האילן-
ונרדם.
עם בוקר פקח האילן את עיניו
ואת מי הוא רואה לפניו?
-הולך לו, הולך כאן הצב!
-"שנה טובה לך ידידי העץ!
באתי סביבך קצת עשבים לקצץ!”
והצב אוכל סביב העץ, אוכל וסב...
-מחייך העץ: תודה לך ידידי הצב!
והנה, מתוך גזעו, הוא שומע ציוצים,
צפצופים קטנטנים! צפצופים עליזים!
-מתוך קן-הנקר שבתוכו -
צייצו נרגשים – שלושה גוזלים:
"ציף ציף! שנה טובה! שיהיה לך יום פורח!”
שרו לו גוזלי הנקר הקודח.
-”אילו שירי ברכה חביבים!
תודה לכם גוזלים קטנטנים!”
גם העורבני בא לברך את האילן הזקן:
נעמד על ענף והחל לשיר לו בקריאותיו: “קרע! קרע....”
-
אבל... העץ מקשיב היטב----
והנה, מרחוק, קול שירה אחר נשמע:
"טו בשבט, טו בשבט, חג היום לגן....”
-הלוא שירת ילדים היא!!!- אמר בשמחה והזדקף.
והנה-
ילד וילדה הולכים להם בחורשה
בידיהם קישוטים יפים על חוטים,
אותם הם תולים על ענפי העצים הנמוכים.
תולים קישוטים, מברכים ושרים:
"טו בשבט, טו בשבט, חג היום לגן
טו בשבט טו בשבט חג היום לגן,
חג לפרח חג ליער חג לכל אילן!
חג לפרח חג ליער חג לכל אילן!”
והנה הגיעו אל האילן הזקן...:
גזעו גבוה... וענפים נמוכים לו -אין!
"איך נתלה לו את המתנות שהכנו?” -שאלה הילדה.
"נטפס!” אמר הילד.
ניסה הילד לטפס- אך לא הצליח.
ניסתה הילדה לטפס- אך לא הצליחה.
הסתובבו סביב העץ והביטו למעלה אל ענפיו הגבוהים,
מנסים להגיע אליהם עם הקישוטים.
ראה זאת העורבני וקרא:”קרע! קרע!
איזו מתנה יפה!”
-אך הילדים נבהלו מקולו החזק--
נפל קישוט יפה, ולארץ נזרק.
מייד התעופף העורבני וירד לאדמה,
את הקישוט לקח במקורו – ועל ענף גבוה אותו תלה.
ראו זאת הילדים- צחקו ועלזו:
"עורבני טוב-כנף! עזרת לנו!”
אז הניחו לו למרגלות העץ עוד קישוט.
שוב ירד העורבני, לקחו במקורו חיש מהר
ותלה אותו על ענף אחר.
כך, קישוט ועוד קישוט נוסף
הניחו הילדים – והעורבני אותם אסף
ולכל קישוט – מצא ענף.
שמחו הילדים עד מאוד,
הלכו וקראו לחבריהם לראות:
לראות את האילן הכל-כך מקושט
שקישט העורבני לכבוד טו בשבט.
באו כל החברים ושרו סביב העץ המקושט
שירים יפים לכבוד טו בשבט:
"כל הגן לבש לבן
תכלת וארגמן
יום הולדת לאילן
כל פרח רן...”