אל השמש, אל האור

בכל כוחותינו, נשאף ונחתור,

על אפלה ועל חושך נגבור,

יחד כולנו לאור.

לפני שנים רבות חיו על האדמה שבט, מעגל של בני אדם. אליו הביאה השמש אור. הדליקה את האש במרכז המעגל. והתופים רעמו: דום, דים, דום, דום, והתירס צמח בשדות. הדלעות טיפסו על האדמה, ותינוקות קטנים נולדו וגדלו.

יום אחד ראו אנשים כי השמש הולכת ומצטמקת. האש במדורה דעכה, עד שלבסוף היא נכבתה, והשמש נעלמה. אפלה כבדה השתררה. האנשים קפאו מקור. התירס לא צמח בשדות, הדלעות לא טיפסו על האדמה, ותינוקות קטנים לא נולדו. והתופים פסקו מלפעום.

"לאן הלכה השמש?" שאלו האנשים. "עלינו להביא אותה בחזרה."

והם יצאו לדרך, דרך ארוכה וקשה הייתה זו. לבסוף הגיעו להר גבוה. הם החלו מטפסים, וכדי לשמור על עצמם מן הקור, הם שרו אל השמש:

"אל השמש, אל האור,

בכל כוחותינו נשאף ונחתור.

על אפלה ועל חושך נגבור,

יחד כולנו לאור."

הלאה וקדימה הם טיפסו. הקור היה רב, ואפלה שחורה וכבדה. לבסוף הגיעו אל פסגת ההר. אך כוחותיהם אפסו, והם שכבו על הארץ בדממה.

לפתע נשמע קול פעמון עדין, מעין כמוהו. המשיך הפעמון לצלצל. נשאו האנשים את עיניהם, והנה חבל מזהב, תלוי באוויר, מעל ראשיהם. בקצהו נמשך עד לב השמיים.

קרבו אל החבל, והחלו מושכים, שרים ומושכים, בכל כוחם:

"בואי שמש, משכי וחזרי.

בואי שמש, הביאי האור.

האדמה קפאה מקור.

בואי שמש, הביאי האור."

לבסוף, לאחר שמשכו זמן רב, הופיעה השמש. הם הורידו אותה, וגלגלו אותה מן ההר. גלגלו וגלגלו, גלגלו וגלגלו, גלגלו עד שהגיעו לעמק. הם דחפו אותה לתוך מערה, והאדמה בלעה אותה.

לפתע פתאום זהרה האדמה באור נפלא. העירה מתוך בטנה, באור עצום ואדיר. והחלה מתחממת ומפשירה, עד שכל הזרעים הקטנים התעוררו והחלו לנבוט בשדות ובלבבות בני האדם.

חזרו האנשים למעגל השבט. התופים חזרו לרעום בשמחה: דום, דיגי, דום, דום. התירס צמח בשדות, הדלעות טיפסו על האדמה, ותינוקות קטנים שוב נולדו וצמחו.

המעגל היה חם ומלא הרבה אור, וחימם את כל העולם. לב האדמה היה מלא בשמש, כל העולם היה מלא באור, והאור היה בלב בני האדם.

לעולם, בואו נגרש את החושך,

בואו נביא את האור,

בואו נגרש את החושך

שילך ולא יחזור.

לך החושך, זהו חג של אור,

אור שמתעצם ועובר מדור לדור.