במרומי הארמון, במגדל הגבוה ביותר, גרה הנסיכה. מבוקר עד ערב ידיה עובדות, סורגות הן צעיף של זהב, עשוי כולו חוטי זהב משובצים ארגמן ואבנים טובות. "יהיה זה הבגד היפה והמלכותי ביותר בממלכה! בעולם כולו!", כך אומרת בליבה הנסיכה, בעוד ידיה עובדות ועובדות.

 

והנה יום אחד, לפתע גילתה הנסיכה שהרחק הרחק מאחור, בתחילת הצעיף, פגם גדול! "אוי ואווי – כה מכוער!" קראה הנסיכה והחלה לדמוע, ולדמוע... והבכי הלך וגדל, וזלג מן המגדל מטה, מטה, והפך לנהר גדול. הנסיכה מבושה לא רצתה שאיש יביט בה. באישון לילה השתלשלה בחבל מחלון המגדל, עלתה על סירה והחלה לשט בנהר הדמעות. עם בוקר הגיעה לבקתה קטנה. דפקה בדלת וראתה אישה עניה ולה תינוק בוכה מקור. "התוכלי לעזור לי?" שאלה האישה. פרמה הנסיכה חלק מצעיף הזהב ונתנה לאשה, וזו הכינה מן החוט בגד חם לתינוק. נפרדה הנסיכה מהאישה והמשיכה לשוט בנהר. פגשה בילדה ממררת וממררת: "כל בגדי כה מרופטים, כל הילדים לועגים לי". פרמה הנסיכה עוד מחוט הזהב ונתנה לילדה וזו הכינה ממנו בגד לתפארת. כך המשיכה הנסיכה ולכל אחד בדרכה נתנה עוד מן החוט הזהוב והטוב. 

בוקר אחד ראתה הנסיכה שהנה נשאר קצה חוט אחרון מחוט הזהב. כשהרהרה בלבה מה תעשה בו ראתה והנה הנהר זורם הישר לתוך ארמון של זהב בלב היער. נכנסה לארמון ופגשה שם בנסיך. "שמעתי על טוב לבך, על כל האנשים שלהם עזרת וסייעת, התהי לי לאשה?" שאל הנסיך. עוד באותו היום נערכה החתונה. כל האנשים הטובים להם עזרה הנסיכה הביאו מתנה: שמלת כלה לבנה וטהורה רקומה בחוט הזהב, היה זה הבגד היפה ביותר בממלכה.