בין הרים ועמקים, זורם פלג מי השלגים. מפכה הוא ממעין קטן ונסתר שבין סלעים גבוהים וחסונים. המים הצלולים מנגנים ניגון רך ונעים, זורמים ומחלחלים מטה מטה לעבר העמקים. על צלע ההר כפר קטן של צוענים. עטופים בצעיפים צבעוניים, לרגליהם וידיהם פעמונים מרשרשים, ניחוחות מסתוריים וצלילי נגינה מופלאים. באחת מהבקתות הקטנות גרה משפחה מופלאה. האב לוליין, נוסע על חד אופן, האם מכניסת אורחים, מבשלת בישולים נהדרים. להם בת אחת מיוחדת במינה, אורגת השטיחים. עם שחר, כאשר כולם עוד ישנים שומעת היא את נקישת הדרור על חלונה – טוק טוק... טוק טוק. "טוב טוב, אני כבר קמה" אומרת הילדה. מתמתחת, לובשת את בגדיה הצבעוניים, משחילה עגילים באוזניה, עונדת שרשרת פעמונים מצלצלים וחיש בעקבות הדרור, אל פלג המים. שם כבר מחכה לה חברתה הטובה. יחד הן אורגות שטיח של זהב, עשוי חוטי ארגמן, תכלת ושני משובצים אבני חן טובות: מרגליות, אודם וברקן. האחת מושכת בחוט לכאן, השנייה בחוט לשם, הלוך חזור, הלוך חזור, חוט הטוויה רוקד לו את ריקוד הפלאים. עיניהן של הילדות נעצמות, רק הידיים עושות את מלאכתן. ווש, ווש... נשמע קול החוט העובר מצד לצד והילדות, הן כבר צועדות לארץ החלומות.

שם בעמק נסתר זורם לו נחל פלאים, והבנות הן מפזזות לאורך זרימת המים הצלולים. מחפשות הן דבר מה בין האבנים הנוצצות. ברקע נשמעת מנגינה מופלאה, חליל רועים מנגן לו שיר על ימים אחרים, על ימים טובים. חולצות הילדות את נעליהן הכבדות, מפשילות את מכנסיהן מעלה והופ קופצות לתוך המים הקרירים. "הוי... איזה קור" נפלטת קריאה מפיהן. אך מיד ידיהן עסוקות, מזיזות וחופרות בין הסלעים החלקים. "מצאתי...!" קוראת ילדת הפלאים. תחילה נראה הדבר כמו אבן פשוטה, לבנה ודוקרנית. אך זוהי צדפה גדולה וחלקה – קשה כמו אבן. "איך נפתח אותה?" שואלת הילדה את חברתה. מנסות הן לדפוק באבן על הצדפה. אך הצדפה קשה ולא נפתחת... נשארת חתומה וסגורה. "מה נעשה? אין סיכוי לפתוח אותה!" קוראת הילדה ומתיישבת על סלע שעל גדת הנחל, נאנחת אנחה עמוקה. מרחוק נשמעת מנגינת החליל הקסום. מקשיבה הילדה ולפתע קוראת "אולי נשיר לצדפה?!" 

לוקחות הילדות את הצדפה בין ידיהן, אצבעותיהן מחליקות על הדופן החלק ומתחילות הן לשיר. השיר זורם ומתנגן, כמו נחל קטן שנובע ממעמקי מעיין וזורם אל הים הגדול. מתנגן לו השיר והנה... אט אט... אט אט... סדק קטן נפתח לו בצדפה. עוצרות הילדות את נשימתן – "חייבים להמשיך" הן קוראות. והשיר הולך ומתנגן כמו רוח קרירה שמנשבת על המים הצלולים של הנחל, וגלים קטנים מרקדים, צצים והולכים, ביניהם קרני שמש משחקות והשיר מתנגן... רגע, ועוד רגע, והנה הצדפה נפתחת כמו דלת, ובפנים – פנינה עגולה, נוצצת, זוהרת...

לפתע נשמע קול מרחוק... "בנות כבר ערב, שובו הביתה!" נעורות הילדות מחלומן! השטיח. הנה הוא כבר מוכן. אך מה משונה הדבר, על השטיח רקומה צורתה של צדפה, אך היכן הפנינה נעלמה? רצות הילדות הביתה – לכפר הצוענים. הליל ירד, המדורה דולקת, בסיר אוכל ריחני מתבשל וצלילי הכינור מתנגנים באוויר. אמא נגשת אל בתה. נושקת על לחיה ואומרת: "לכבוד יום הולדתך, הנה לך מתנה מארץ רחוקה." והרי זה... שרשרת נפלאה ועליה תלויה פנינה זוהרת, נוצצת. עונדת הילדה את השרשרת על צווארה, והפנינה קרובה לליבה, שומרת, מחממת, ואת הדרך אל הלב תמיד תמיד זוכרת.