על שפת הנחל, בין העצים הירוקים בקתה קטנה בה גרה רועת האווזים. לה בת מיוחדת במינה. כל יום, השכם עם שחר, קמה הילדה ולאווזים חופן גרעינים מפזרת. והאווזים "גע, גע, גע" מגעגעים ואחרי הילדה מפזזים. לוקחת היא אותם אל שפת הנחל והאווזים מיד למים צוללים. חולצת הילדה נעלים וטובלת רגליה במים. לאט לאט נרדמת הילדה וחולמת... חולמת היא שהיא אחת האווזות שבזרם הנחל שוחות. שוחה היא הרחק הרחק עם חברותיה האווזות ומעיני רועת האווזים נעלמות. במים צוללת ולתוך מערה נסתרת נכנסת. שם חשוך ושקט ורק צליל המים מהדהד... 

לפתע נשמע צליל והמערה מתמלאת באור. לעיני האווזה מופיעה פייה קטנה. "שלום לך אווזה קטנה, רוצה אני לתת לך מתנה – אבן חן יקרה -  שתאיר לך את דרכך, תשמור, תגן ואת ליבך תחמם." קשרה הפייה לאווזה את אבן החן על צווארה. שמחה האווזה, צללה ואל חברותיה חזרה. 

נעורה הילדה משנתה ובחלומה נזכרה... והנה אווזה קטנה אל הילדה התקרבה. ומה זה שם במקורה? אבן חן קטנה וורודה. כמו באה האווזה ונתנה לילדה את אבן החן במתנה. ענדה הילדה את אבן החן על צווארה וכולה התמלאה בשמחה. וכבר שוקעת השמש, קוראת הילדה לכל האווזים וחיש אל בית האווזים חוזרים. האווזים בקש הרך שוכבים והילדה שבה אל ביתה החם והנעים. הנה האוכל כבר מוכן וכולם יושבים אל השולחן, חיש אל המיטה – ליל מנוחה. ממששת הילדה את אבן החן שלצווארה, ובפייה נזכרת. כמה טוב ונעים שיש לה במתנה פיה קטנה שעליה שומרת ואת ליבה כה מחממת.