בעיירה אחת, הרחק הרחק מכאן,  

עמדה טירה גדולה, סביב סביב לה גן,  

והיא שייכת לענק, שהלך הרחק הרחק,  

מזמן מזמן.  

וכל ילדי העיירה, מגדול ועד קטן,  

אוהבים לבוא ולשחק בגן.

ובגן, דשא רך, רענן וירוק,  

ופרחים מנצנצים כמו כוכבים מרחוק,  

וניצני הפרחים מפיצים ניחוח מתוק,  

וציוץ ציפורים, כל שירה וגם צחוק.  

שמחים הילדים, טוב לנו כאן,  

כה נעים לכולנו לבוא אל הגן.  

מקץ שבע שנים, שב הענק לביתו,  

ומצא את הילדים, משחקים בגינתו.

כעס ורגז, וצעק בקול נורא,  

ובנה חומה גבוהה מסביב לטירה.  

נדם צחוק הילדים, ושממו שבילי הגן,  

ובינתיים הגיע חורף לבן.  

השלג כיסה את כל הגן בשמיכה לבנה,  

וכפור כסוף הקפיא כל ענף, כל פינה.

יושב הענק לבדו בביתו,  

ומחכה שיחזור האביב לגינתו,  

ואכן אט-אט בכל הארץ מסביב  

מציצה השמש, וחוזר האביב,  

ורק בגנו של הענק נושבת רוח הצפון בכל הכוח.  

העצים מסרבים ללבלב, הפרחים ממאנים לפרוח.

התעצב הענק מאוד אל ליבו,  

וחלה ושכב כל היום במיטתו.  

וכך בוקר אחד בעודו שוכב, כואב,  

שמע ציוץ עדין, מרנין את הלב.

בהפתעה גדולה, קפץ מן המיטה,  

והביט מן החלון אל הגן למטה.  

דרך סדק בחומה חזרו הילדים,  

רצו וטיפסו, התנדנדו על ענפים.  

והעצים מיד החלו לפרוח,  

הפרחים בשלל צבעים הפיצו ריח ניחוח.

סוף סוף ברחו הרוח והכפור,  

וציפורים עליזות צייצו שיר מזמור.  

ורק בפינה מרוחקת של הגן  

עוד נשארו הכפור והשלג הלבן.  

שם עמד לו ילד נמוך ורך שנים,  

שניסה בלי הצלחה לטפס בענפים.

"בוא אליי", התכופף אליו העץ,  

אך הילד הצעיר לא הצליח לטפס.  

מיד יצא הענק מטירתו,  

ורץ לעזור לילדון בגינתו.  

אך כל הילדים ראו אותו ונבהלו וברחו מהגן,  

ובבת אחת חזר לשלוט החורף הלבן.

ורק הילדון הקטון לא ראה,  

כי עיניו מלאו דמעות.  

אז הענק ניגש אליו, והרימו בכפותיו הגדולות,  

והניח אותו בעדינות בין ענפי העץ,  

שמיד החל גם הוא ללבלב ולהנץ.

הושיט הילד הקטן שתי זרועות דקות,  

חיבק את הענק ונשק לו נשיקות.  

שבר הענק את החומה מסביב לכל הטירה,  

וכל הילדים חזרו בחזרה.  

ומאז כל העונות מגיעות אל טירתו של הענק,  

ורבים שם תמיד קולות הצחוק והמשחק.