ביום קיץ בהיר וחמים עלתה חבורת מלחים עליזים אל סיפון האוניה הגדולה. ביחד עם צוות הפיקוד המיומן, ורב החובל, הם עמדו לצאת למסע ארוך, שבסופו יגיעו לארץ חדשה. בהפלגות  שכאלה לא תמיד יודעים מה יפגשו בדרך, לאן יגיעו ואיך יעלה המסע. אך המלחים אהבו את הים ואת המסע, והשתוקקו לגלות את הארץ החדשה. כך יצאו לדרך, בלבבות מתרגשים וסקרנים. 

ואכן, בהתחלת המסע הכל התנהל כשורה: הים היה נוח, השמש זרחה, דגים מעופפים קיפצו מסביב לאוניה, שחפים ניסו לתפוס אותם בקריאות רמות. המלחים למדו להכיר את האוניה ואחד את השני,  ולבטוח ברב החובל וצוותו, ולהתרגל לתנודות הים. 

 כמה שבועות לאחר היציאה לדרך התקדרו לפתע השמיים, והאופק נמלא בין עננים שחורים. האוניה נקלעה לסערה גדולה, והטלטלה בין גלים גבוהים ועזים. צוות הפיקוד המיומן תפס היטב בחבלים, קיפל את המפרשים, ווידא שכל חפצי האוניה מהודקים היטב לסיפון. ובינתיים רב החובל דאג שכל המלחים ירדו אל בטן הספינה וישבו במקום מבטחים. 

הסערה נמשכה כמה ימים, רוחות חזקות נדנדו אל האוניה, ומטחים של גשם חזק עז מן השמיים. אך האוניה החזקה שרדה את כל הטלטלות. המלאכים האמיצים החזיקו חזק אחד בשני, עד שהרוחות שכחו, והים שב נרגע. 

בעדינות ובזהירות החלו המלחים והצוות לחזק ולשפץ את האוניה. בעמל רב הם הפכו אותה אפילו יציבה וחזקה יותר משהייתה קודם. גופם התחזק והתרגל לנדנודים העזים, ידיהם התחשלו, עמידתם הפכה איתנה יותר. הם למדו שהם יודעים לעבור דרך סופות, והרגישו בטוחים יותר להתמודד עם המשך המסע. 

ואכן תלאות רבות נוספות עברו עליהם במהלך ההפלגה: הם הכירו אחד את השני עוד יותר לעומק, הם עגנו לחופי איים מופלאים, הם הכירו פירות וחיות שלא ראו מעולם. הם למדו לחתור במשוטים, לשזור חבלים, לנווט על פי הכוכבים, לפענח את קריאות המשרוקית של רב החובל. הם גבהו, וצמחו, ורכשו שלל כישרונות ומיומנויות, שאפשר לרכוש רק במסע בים. 

והנה יום אחד נראתה במשקפת של הצופה יבשה קטנטנה באופק. התרגשות גדולה אחזה בספינה. הם ידעו כי זו הייתה הארץ החדשה שאותה יצאו לגלות. סוף המסע נראה קרוב מאי פעם, וסקרנות אחזה בלב המלחים. 

אתטאט עשתה ספינה את ימי האחרונים בים, לכיוון היבשה. 

לכן הופתעו כל תושבי הספינה כשתפסה אותם סערה נוספת, אפילו גדולה וחזקה מזאת הראשונה באותו לילה. הפעם הזאת היו הגלים גדולים עוד יותר, הרוחות שורקות ומפחידות, והגשם ניתז מן השמיים בטיפות ענקיות. רעמים וברקים הפחידו בקולם העז את אנשי הצוות. אבל הפעם המלחים וכל הצוות היו מיומנים יותר, וגופם חזק וגמיש ומוכשר לאחר המסע. הם מיהרו לטפל בספינה, לבדוק שהיא מוכנה לסערה, ואז ירדו אל מקום הבטוח ביותר בבטן הספינה. 

ימים לא קלים עברו על המלחים וצוות הפיקוד בבטן הספינה. הם לא ידעו כמה זמן תארך הסופה, כמה חזקות יהיו הרחות, ומה יקרה לספינתם האהובה. הם התנדנדו למטה ולמעלה על הגלים בלי יכולת לכוון את התנועה. הם החזיקו חזק אחד בשני וניסו להעביר את הימים בנעימים ככל הניתן. רב החובל לימד אותם מזמורים עתיקים של יורדי ים, שהתגברו כמוהם על כל הסכנות, והודו לאלי הים בשירה. 

לפעמים הם שמעו צלילים מפחידים כשהספינה התנגשה בסלע, או כשהרוח שאגה. אבל בבטן הספינה הם נותרו יבשים ומוגנים, החזיקו חזק ידיים, הצטרפו לשיריו של רב החובל. 

ברגע אחד מפתיע, נעלמה הסופה כמו שהגיעה. השמיים השחורים התבהרו בבת אחת ושמש חמה וזורחת יצאה מבין העננים. הים היה שקט וחלק, כאילו לא התחוללה בו סופה רגע לפני כן. הדגים והשחפים ליוו את האוניה ממש כמו בהתחלה. הארץ החדשה כבר נראתה בבירור באופק, נופיה הולכים ומתבהרים, והאוניה עשתה את דרכה אליה בבטחה. 

מסוחררים ומסנוורים עלו המלחים  מבטן האוניה חזרה אל הסיפון. גופם עדיין מבולבל קצת מנדודי הסערה. אך בכל מקרה לא היה זמן רב להתבלבל- כי המסע התקרב לסיומו והמלאכה באוניה היתה מרובה. 

במיומנויות טיפלו כולם יחד בספינתם: קיפלו מפרשים, קיפלו חבלים, ארזו ציוד, ניקו בזריזות, סתמו סדקים, והכינו את האוניה לעגינה בנמל. 

בבוקר יום בהיר, של אמצע הקיץ עמדה האוניה סמוך ליבשה. גשר ארוך וצר נפרש בין הסיפון לבין האדמה. 

אחד אחד נפרדו המלחים מאונייתם האהובה, שבתוכה גדלו כל כך. רב החובל וכל צוות הפיקוד ליוו אותם במבטם אוהב, והזכירו להם את כל הדברים החשובים שלמדו על האונייה. 

בלב הולם טיפסו המלחים על הגשר הצר, פניהם אל הארץ החדשה שמחכה להם. 

הם לא ידעו מה יפגשו שם, ואיך ימשיך מסעם על האדמה החדשה. אך הם כן  ידעו שהאוצרות, והכוחות והכשרונות שאספו במהלך המסע בים, יעזרו להם להתמודד בהצלחה עם כל מה שיגיע בארץ החדשה.