לפני הרבה שנים, היה רעב גדול בארץ. לא ירד גשם והאדמה הייתה יבשה. כל התרנגולים, התרנגולות והאפרוחים סבלו מאוד, כי לא היה להם מה לאכול - לא גרעינים ולא שיבולים.

יום אחד קם תרנגול חכם בשם רבי גרונם. הוא קרא לכל התרנגולים והתרנגולות: "בואו אלי כולכם! אנחנו רעבים מאוד, ואם נישאר כאן, נמות מרעב. יש לי רעיון טוב - בואו נצא יחד לכפר ונחפש אוכל בשדות. אולי נמצא שם קצת גרעינים. כמו שאומרים - מי שמשנה מקום, משנה מזל! קוקוריקו, קוקוריקו!"

כל התרנגולים שמחו ואמרו: "איזה רעיון מצוין! יחי רבי גרונם החכם!" וכך יצאו כולם לדרך - גדולים וקטנים, חזקים וחלשים. אפילו תרנגולת אחת צולעת הצטרפה אליהם, אף שהיה לה קשה ללכת והיא נעזרה במקל.

שלושה ימים הם הלכו, עד שפתאום ראו לפניהם שדה גדול מלא שעורים! "הידד! הידד! מצאנו אוכל!" קראו בשמחה.

הם נשארו בשדה והיו מאושרים. כל היום אכלו גרעינים, טיילו, שוחחו ושמחו. התרנגולות הטילו ביצים והאפרוחים גדלו יפה.

אחרי חודשיים התגעגעו התרנגולים לביתם. רבי גרונם אמר: "הגיע הזמן לחזור הביתה! כל אחד ייקח בפה שלו שיבולת אחת, וכך נחזור עם אוכל - קוקוריקם, קוקוריקם!"

כל התרנגולים רצו וכל אחד לקח שיבולת גדולה ומלאה בפיו. רק התרנגולת הצולעת לא יכלה לשאת שיבולת, והיא הלכה בסוף השורה, לבד, נשענת על המקל שלה.

בדרך חזרה, שועל צעיף הציץ מהיער וראה את התרנגולים עוברים. הוא חשב: "איזה מזל! ארוחת צהריים וערב! אתגנב מאחור ואתפוס את מי שאצליח!"

השועל המתין שהקבוצה תעבור, ואז ניגש לתרנגולת הצולעת שהייתה בסוף. הוא שאל בקול מתוק: "שלום לך, יפה שלי, מאיפה מגיעה הקבוצה הזאת?"

אבל התרנגולת הצולעת הייתה חכמה מאוד. היא ענתה: "הם חוזרים ממלחמה גדולה נגד שועלים. הם ניצחו והרגו הרבה שועלים."

"ומה זה בפה שלהם?" שאל השועל בדאגה.

"אלה זנבות של שועלים שהם תפסו במלחמה," אמרה התרנגולת. "הם לוקחים אותם הביתה למזכרת, כדי שכולם יזכרו את הניצחון הגדול של התרנגולים על השועלים."

השועל נבהל ושאל בשקט: "ואיפה הזנב שלך?"

"הזנב שלך, שועל יקר," אמרה התרנגולת באומץ, "יהיה הזנב שלי! בשביל זה יצאתי לקראתך. הנה אני באה עליך!"

השועל נבהל כל כך שהוא ברח משם מהר מאוד, רחוק-רחוק, לארץ אחרת. וכך הצילה התרנגולת הצולעת החכמה את עצמה ואת חבריה. התרנגולים חזרו הביתה בשלום, עם הרבה אוכל, וחיו בשמחה עד שנגמר הרעב.