אוצר בשדה
מאת:
רינת פרימו
אולי פעם ואולי לא מזמן, חיי איכר אחד עם שלושת ילדיו: שני בנים ובת.
ליד הבית הקטן שבו גרו היה שדה גדול. בכל סתיו היה האיכר חורש את אדמת השדה, זורע בה גרגירי חיטה ומחכה לגשם. בכל אביב היה האיכר קוצר את השיבולים הזהובות שצמחו וטוחן את גרעיני חיטה לקמח.
הילדים אהבו מאוד את אביהם אבל לא כל כך אהבו לעבוד בשדה.
אוף כמה חם. אני אחכה שיהיה קריר יותר, אמר הבן הבכור כשביקש ממנו אביו לעזור לו לחרוש את השדה.
אני עסוקה בדברים אחרים. אולי מחר, אמרה הבת כשביקש ממנה אביה לעזור בזריעה.
יש לי דברים חשובים יותר לעשות, אמר הבן הצעיר כשהגיע הזמן לקצור את השיבולים.
כך עברו השנים. הילדים גדלו. שני הבנים לץהפכו לבחורים גבוהים וחכמים והילדה הייתה לנערה נבונה וחזקה.
יום אחד קרא האב לילדיו ואמר להם: ילדיי האהובים, גדלתם, בגרתם, ואתם כבר אנשים צעירים. עליי לנסוע הרחק מכאן. אתם תשארו כאן ותטפלו ובבית ובחיות המשק עד שובי.
ממה נתפרנס? קרא בין הצעיר. מה נאכל? שאלה הנערה. מתי תשוב? שאל הבן הבכור.
האב חייך וענה: בשדה שליד הבית חבוי אוצר. חפשו אותו ולא תדעו מחסור עד שובי בעוד כשנה. אוצר? התפלאו והילדים. איך זה שלא ידענו עליו עד היום? ספר לנו איפה הוא נמצא!
נאנח האב: השדה גדול ואיני זוכר בדיוק היכן טמון האוצר. תצטרכו לחפש ולמצוא אותו בעצמכם.
ביום המחרת ארז בגדים וצידה לדרך ויצא למסעו. אחרי כמה ימים יצאו ילדים החוצה והביטו בשדה. היה זה סוף הקיץ והשמש קפחה במלוא עוזה. היה חם מאוד.
אתם חושבים שבאמת מוחבא אוצר בשדה שלנו? שאל האח הצעיר. אבא מעולם לא שיקר לנו, אמרה אחותו. אם הוא אמר אז בוודאי שיש אוצר. אבל איפה? שאלה האח הבכור. השדה היה גדול ולא היה להם מושג איפה להתחיל לחפש.
אין ברירה, צריך להתחיל לחפור, נאנחה האחות. לקחו שלושת מעדרים בידיהם והחלו בעבודה.
זה היה יום קשה. האדמה הייתה יבשה מהקיץ הארוך והשמש יקדה בחוזקה. שלושת האחים חפרו מהבוקר ועד הערב, אבל לא מצאו שום אוצר. רק אדמה ועוד אדמה.
למחרת כשאכלו ארוחת בוקר, אמר האח הצעיר: השדה גדול ולא נוכל לחפור את כולו. כך לעולם לא נמצא את האוצר.
יש בו כולם וטכסו עצה מה לעשות.
יש לי רעיון, אמר הבכור. אולי נשתמש במחרשה? להבי המחרשה יחדרו עמוק לאדמה, וכשיפגעו במשהו קשה נחפור באותו מקום וכך נמצא את האוצר.
כולם חשבו שזה רעיון מצויין . באורווה חיכה להם הסוס אביר, שקצת התפלא לראות את האחים מוציאים את המחרשה ממקומה ומנסים לרתום אותו אליה. אחרי כמה ניסיונות הצליחו במשימה וכולם יצאו אל השדה.
הם חרשו מהבוקר ועד הערב, אבל לא מצאו שום אוצר. רק אדמה ועוד אדמה.
למחרת עמדו כולם מול השדה. הוא היה חרוש בתלמים ישרים ויפים מקצה עד קצה, אבל לאוצר לא היה כל זכר.
מה נעשה? שאל האח הבכו, ממה נחיה אםאין אוצר בשדה?
יש לי רעיון, אמרה האחות הנבונה. אם השדה כבר חרוש, נוכל לזרוע אותו בגרגירי חיטה. זה מה שאבא היה עושה. עוד מעט ירד הגשם הראשון, החיטה תצמח ויהיה לנו מה לאכול.
חשבו האחים והחליטו לעשות כדבריה. הם יצאו אל השדה עם גרגירי חיטה וזרעו אותם בתלמים החרושים.
הימים שבהם חפרו וחרשו חיזקו את גופם. החום כבר לא הפריע להם כל כך והם נהנו לעבוד יחד. עד הערב היה שדה זרוע כולו בגרגירי חיטה. בלילה ירד גשם. וגם למחרת. החורף חלף. בכל יום ראו האחים את החיטה שזרעו צומחת ועולה, עולה וצומחת.
עד שיום אחד, בתחילת הקיץ, יצאו אל השדה ומכל עבר נראו שיבולים זהובות ומתוכן מציצים המוני גרעיני חיטה שמנמנים. תראו, אמר האח הצעיר, הוא נראה כמו שדה של זהב.
שיבולי הזהב התנוצצו בשמש ושלושתם לקחו מגלים, קצרו את השדה וערמו את אלומות השיבולים. אחר כך טחנו את גרעיני חיטה לקמח.
והנה יום אחד בסוף הקיץ, ראו מרחוק דמות קרבה ובאה אל הבית. יצאו האחים לקראת האורח כי רצו לקבל את פניו בסבר פנים יפות.
הם התקרבו אל האיש וכמה שמחו לראות את פניו של אביהם! כולם התחבקו ודיברו בהתרגשות בבת אחת.
האב הביט בחיוך בשדה שכבר היה חרוש לקראת הזריעה הבאה, ביקר בשתיקה במחסני הקמח, נכנס לבית הנקי ואכל מכיכרות הלחם החמימות שהפיצו ריח נפלא.
אני רואה שהצלחתם בכל מה שעשיתם, אמר לבסוף האב בשביעות רצון.
אמר האח הבכור: לא הייתה לנו ברירה. מעולם לא מצאנו בשדה את האוצר שעליו סיפרת לנו.
האב פרץ בצחוק והאחים הביטו בו בפליאה. נהפוך הוא, אמר האב, מצאתם את האוצר בשדה. בעבודה קשה מצאתם אותו. השיבולים הם האוצר האמיתי של השדה.
רק אז הבינו האחים למה התכוון אביהם ברוב חוכמתו. ומאחר שהאוצר שבשדה היה מופלא במיוחד, הוא לעולם לא נגמר.
להפך, בכל שנה היו כולם חורשים, זורעים וקוצרים. ובכל שנה היה האוצר גדל וצומח ומתרבה.
ואת גבעולי החיטה, אחרי שהוציאו מהם את הגרעינים, נתנו לסוס אביר לאכול, וגם הוא שמח מאוד ולא ידע מחסור כל ימי חייו.