שני האחים - מקום המשכן
מאת:
עיבוד עפרית קלס
לפני שנים רבות חיו על הר המוריה, בלב ירושלים, שני אחים. כמו כל האחים הם היו משחקים הרבה ביחד, רבים לפעמים, אבל מאוד אוהבים זה את זה.
האחים גדלו וירשו מאביהם שדה גדול ורחב של חיטה והחליטו לעבד אותו יחדיו.
כל שנה בסתיו היו זורעים את גרעיני החיטה ומתפללים לגשם. כשיצאו הנבטים הרכים היו מנקשים ועודרים סביבם, משקים אותם, ומטפלים בהם עד שגדלו לשיבולים גדולות וזקופות מלאות גרעינים. עם בוא הקייץ היו השיבולים מתייבשות ומצהיבות והשדה כולו הפך זהוב. אז בא עת קציר חיטים ושני האחים היו לוקחים את המגלים שלהם וקוצרים את התבואה ומחלקים ביניהם את כל היבוא לשתי ערימות שוות בגודלן.
כך חלפו להן השנים. האח הבכור נשא לו אישה נחמדה הוא בנה לה בית גדול בקצה החלקה שלהם, ונולדו להם שלושה ילדים.
האח הצעיר התגורר לבדו בבית קטן בקצה השני של החלקה ללא אישה וילדים.
באותה שנה, כשהגיע עת קציר חיטים לקחו האחים את המגל ועבדו בשדה במשך יום תמים. טלמו וקצרו, קצרו ואלמו את השיבולים, ולעת ערב ערמו בשתי הקצוות של החלקה שתי ערימות גדולות ושוות של תבואה.
באותו לילה התעורר האח הצעיר בחצות הליל וחשב לעצמו: "הן אכי הבכור- יש לו אישה וילדים, וגם בית גדול. הוא זקוק לחיטה יותר ממני".
יצא בשקט, בחשכת הליל, העמיס שיבולים מלוא זרועותיו, והעביר לערימה של אחיו.
באשמורת הלילה האחרונה, ממש לפני שבקע האור הראשון, התעורר האח הבכור וחשב: "הן אכי הצעיר עודנו לבדו, ועליו עוד למצוא אישה ולבנות בית. הוא הזדקק לשיבולים יותר ממני".
יצא את ביתו בחשכת הליל, העמיס מן התבואה מלוא זרועותיו והעביר לערימה של אחיו.
התעוררו שני אחים בבוקר וראו איזה פלא: שתי הערימות בדיוק שוות בגודלן. אך זמן רב לתהות על כך לא היה להם כי היום קצר, והמלאכה מרובה. החלו קוצרים שיבולים עם המגל, אולמים וקוצרים, וקוצרים ואולמים.
במהלך היום הם עצרו מדי פעם קצת שיחקו זה עם זה קצת רבו זה עם זה אבל תמיד אהבו אחד את השני.
בלילה שוב התעורר בחצות הלילה האח הצעיר, לקח את המריצה, מילא אותה עד אודותיה שיבולים והעביר בשקט בשקט לערימה של אחיו הבכור. ובאשמורת האחרונה התעורר שוב האח הבכור, לקח את המריצה, העמיס עליה שיבולים כפי יכולתו, והעביר ערימה גדולה מאוד אל אחיו.
כשהתעוררו האחים שוב ראה איזה פלא: הנה הערימות שוב שוות בגודלן! אך השמש כבר עמדה במרכז השמיים, והתבואה מחכה להיקצר. על כן לא התמהמהו, והחלו לקצור. באותו יום כשהתעייף האח הצעיר אמר לו הבכור: שב קצת לנוח אחי, ואני אקצור בשביל שנינו. וכך היה: אלם האח הבכור וקצר, קצר ואלם.
אך מאוחר יותר, נחתך האח הבכור קלות מהמגל החד כתער. האח הצעיר אמר: לו שב קצת ותנוח, לי יש כוח עכשיו, אני אקצור בשביל שנינ. ו וכך עשה אלם וקצר, קצר ואלם, עד שהגיע הערב, השמש שקעה, והשדה כולו היה קצור.
בשני קצוות החלקה עמדו ערימות תבואה, גדולות כגודל בית, והאחים יגיעים ושמחי לב על היבול הטוב, נפרדו והלכו איש לביתו.
באותו לילה לא הצליח האח הבכור להירדם הוא חשב על אחיו הצעיר הנמצא לבדו בבית. בחסות החשיכה יצא ולקח את האתון שלו והעמיס על גבה שני שקים גדולים מלאים בתבואה והעביר לערימה של אחיו הצעיר.
באותו זמן ממש האח הצעיר, שהשינה נדדה גם מעיניו, לקח את הסוס שלו העמיס עליו שני שקים גדולים של תבואה והחל עושה את דרכו בחשיכה לעבר הערימה של האח הצעיר.
והנה באמצע השדה נפגשו שני אחים עם כל התבואה. אז הבינו סוף סוף מה קרה לערימות החיטה, ואיך הם חזרו להיות שוות כל בוקר.
הם נפלו איש על צוואר אחיו התחבקו ובכו בכי של שמחה והתרגשות.
ראה הקדוש ברוך הוא מהשמיים את האהבה של שני האחים ואמר:
ממש במקום הזה בו נפלו דמעות האהבה שלהם על האדמה אני רוצה שיבנו את ביתי -את בית המקדש
