לפני שנים רבות חי על שפת הכנרת ילד אחד, עודד שמו. (אביו נסע הרחק ואמו עסוקה מאד בניהול הבית).

ולעודד גינת ירק קטנה ובעצמו עיבד אותה- זרע בסתיו,ו עיבד את האדמה בחורף, ניכש באביב, והשקה כשנגמרו הגשמים. והנה הגיע הקייץ וירקות רבים ויפים עלו בגינתו של עודד והחלו להבשיל.

ובתחילת הקייץ, כשהגיע חג הביכורים, חג שבועות- ראה עודד את כל שכניו קולעים סלים גדולים ויפים, שמים בהם ירקות ופירות, לוקחים גדיים ויונים שרק נולדו ומתארגנים בשיירה גדולה לצאת לירושלים אל בית המקדש, להביא את הביכורים לכהן הגדול.

רצה עודד מאד מאד לעלות גם הוא לירושלים, להביא את בכורי הירקות שבגינה שלו למקדש, לאחר כל העבודה הקשה שהשקיע בהם. אך אמא אמרה: הן אתה עוד צעיר מאד והדרך ארוכה וקשה, החום רב וזה מסוכן.

אך עודד מפציר עוד ועוד באימו: אמא מלאה גינתי ביכורים, ואני כבר גדול. לחרוש אדע וגם לקצור, ומדוע לא אעלה גם אני ואביא את ביכורי לירושלים?

הלכו אל זקן הכפר לשאלהו בדבר, חשב הזקן, ולבסוף אמר: הן לעודד גינה, ועודד עובד ממש כמו הגדולים, לכן יעלה גם הוא להביא הביכורים.

למחרת עם שחר חיכה עודד ראשון בכיכר בה נאספו עולי הרגל, על כתפו טנא  גדול וכבד מלא בירקות: מלפפונים, סלק וגזר, כרוב ועוד ירקות רבים, כי בשפע גמלה לו גינתו על עבודתו המסורה.

והנה כבר מסתדרת התהלוכה: בראש פר גאה וקרניו מצופות זהב, אחריו הזקנים ואחריהם הצעירים נושאים עימם סלים כבדים ומלאים בכל טוב. וסביבם הנגנים מלווים אותם בתופים וחלילים, והאחרון בין ההולכים- הילד עודד. ואנשי הכפר מברכים אותם: צאתכם לשלום, עלייתכם לשלום, שיצלח מסעכם.

ואף אימו של עודד מברכת מרחוק: היה שלום בני, חזק ואמץ בדרך, חזור בשלום.

כך החלה פוסעת התהלוכה, עד שהכפר נעלם מהעין והדרך התפתלה בין גבעות הגליל, בין סלעים וקוצים. אט עולה השמש וחום היום גובר. רגלי עודד צורבות מן ההליכה, והטנא על כתפו כבד, אל הוא לא מתאונן. וגם לא מסכים שמישהו יעזור לו לסחוב אותו: בעצמו יעלה עודד את ביכוריו לירושלים. 

כך הלכו שבוע ימים, מבוקר עד ערב. ובלילות ישנו בצד הדרכים על האדמה, והמסע היה מפרך. בערב היום האחרון הגיע לעיר הגדולה ירושלים. ראה עודד את העיר היפה, את גבעותיה מכוסות בתים ורחובות, ועל הגבעה הגבוה ביותר ראה בית ענק ומפואר, וממנו ובקע קול שירה רמה.

יצאו אנשי העיר לקראת השיירה, לקבל את פניהם בתופים ומחולות, וקראו: "ברוכים תהיו אנשי הגליל". הציעו להם מים לשתות, ואוכל, ומקום לנוח בו ולרחוץ את רגליהם, אך עודד סירב לכל אלה, ומבטו ממקוד: קדימה אל בית המקדש, להביא את ביכוריו.

קרב עודד ומטפס על הגבעה הגולה, קרב ונכנס אל בית המקדש. ובמרכז הבית הגדול במה גבוהה ועליה עומד איש בזקן לבן ובגדים לבנים ואבנט מקושט באבנים טובות על חזהו. אז ניגשה כל השיירה וקרבה אל הבמה בקול שירה רמה, נרגשים ומודים, כי מסעם הגיע אל קיצו בשלום. ראשונים ניגשו הזקנים, והניפו את הטנא שלהם והגישו אותו לכהן הגדול. ואחרים ניגשו הצעירים, ולבסוף הגיע תורו של עודד הילד.

מתרומם עודד על קצות אצבעותיו ומניף את הסך הכבד מעלה מעלה, והזקן תופס אותו בשתי ידיים ומברך את הטנא של עודד. ואז שואל הזקן: "מי אתה? ואיך באת עד הלום בני? ואיך הבאת את הסל הכבד הזה?". עודד מתבייש מעט, אך הוא אוזר אומץ ומזדקף ואומר בקול רם: "עודד הגלילי שמי, על גדות הכנרת משכני, ושנה שלמה טפלתי בגינתי לכן באתי בעצמי להעלות את ביכוריי". מסתכל עליו הכהן הגדול בעיניים מאירות ואומר לו :ברוך תהיה עודד, וברוכה מתנתך, נקבלנה בשמחה. שוב לביתך בשלום ובבטחה. ובחג שבועות הבא חזור אלינו כאחד הגדולים, ובידך טנא שופע ביכורים.".