היה הייתה ילדה שמאוד אהבה את העצים, את הצמחים שבגינה ואת אימא אדמה. עברו הימים החמים, הגיעו הרוחות והביאו עננים, אך הכל סביב נותר יבש יבש. יצאה הילדה החוצה ושמעה את העצים קוראים, "אנחנו צמאים, אנחנו צמאים." שמעה את הצמחים בגינה גונחים, "אנחנו צמאים, אנחנו צמאים." שמעה את אימא אדמה נאנחת, "אני צמאה, אני צמאה." 

הביטה הילדה לשמיים. השמיים מעוננים, אך גשם אין. "אני מוכרחה לחפש את מלך הגשם," אמרה. "מוכרחה לספר לו כמה צמאים הכל וכמה משתוקקים למים."

יצאה הילדה לדרך. היא נכנסה אל השדה והחלה חוצה אותו. וצמחי השדה קוראים לה, "אנחנו צמאים, אנחנו צמאים." ואדמת השדה קוראת, "אני צמאה, אני צמאה." החישה הילדה צעדה. אך מהי הדרך אל ארץ הגשם? הביטה כה וכה, והנה ראתה ציפור גדולה. חסידה נוחתת על עץ סמוך.

"שלום לך, ציפור גדולה." "שלום לך, ילדה." "ולאן פנייך?" "אל ארץ הגשם. כולם צמאים כל כך. את תדעי את הדרך?" נופפה הציפור בכנפיה הגדולות ואמרה, "המשיכי ללכת בשדה עד שתגיעי אל נחל זורם. על גדתו גרה צפרדע חכמה, והיא תדע את הדרך." כך אמרה הציפור, פרסה כנפיים ועפה. והילדה קראה אחריה, "תודה, תודה, חסידה."

הלכה הילדה בשדה, והשדה לוחש, "אני צמאה, אני צמאה." הלכה והלכה עד שהגיעה אל הנחל, והוא זורם. זרזיף מים דק, והמים קוראים, "שמיים, מים, הבו מים." הביטה הילדה כה וכה. והנה שמעה קול קרקור. "קווה קווה, קווה קווה, שלום לך, ילדה." "שלום לך, צפרדע חכמה." "קווה קווה, ומה לך פה?" "הולכת אני אל ארץ הגשם, הכל צמאים למים. העננים כבר בשמיים, אך גשם אין. את תדעי את הדרך, צפרדע חכמה?" "קווה קווה, אדע גם אדע. חצי את הנחל ועלי אל הגדה ממול, ואז היכנסי אל היער, ובקצה היער עץ אלון גדול וחסון. זהו השער אל ארץ הגשם." "תודה רבה צפרדע, תודה." "קווה קווה, קווה קווה, דרך צלחה."

ירדה הילדה אל הנחל, והמים זורמים לאיטם וקוראים "שמיים, מים, הבו מים." מיהרה ועלתה על הגדה ממול. טיפסה ונכנסה אל תוך היער. פסעה הילדה בשבילי היער ומכל עבר קוראים העצים, "אנחנו צמאים, אנחנו צמאים." ואדמת היער קוראת, "אני צמאה, אני צמאה." הרכינה, החישה הילדה צעדה, הולכת בשבילים עד שהגיעה אל קצה היער, ובקצה היער עומד לו עץ אלון גדול וחסון. ובגזע העץ, חלון, שער. נכנסה הילדה בשער.

בגזע העץ, חשוך וצר, נדחקה ועברה, נדחקה ויצאה, והנה היא בארץ הגשם. בארץ הגשם כולה עננים, גדולים, קטנים, לבנים, סגולים. החלה היא פוסעת מענן לענן, מדלגת מענן לענן. פתאום קרא ענן אחד לבן, "מה לך פה, ילדת האדמה? מה לך פה בארץ הגשם?" "כן, כן, אני באה מן האדמה והיא כל כך כל כך צמאה. כבר כיסו עננים את השמיים, אך גשם אין וכולם צמאים, צמאים. אני מחפשת את מלך הגשם, אולי הוא יוכל לעזור." "כן," אמר הענן, "הוא יוכל לעזור. המשיכי ללכת בין העננים, עד שתגיעי לענן ענק ורם. עליו מלך הגשם ישן ונם." "תודה," קראה הילדה והיא המשיכה בדרכה.

פוסעת מענן לענן, מדלגת מענן לענן, עד שהגיעה לענן ענק ורם. ועליו ישב מלך הגשם ישן ונם. "מלך הגשם, קום!" קראה הילדה, אך מלך הגשם לא זע ולא נע. "מלך הגשם, קום!" אך קולה לא נשמע. "מלך הגשם, קום! קום!" והנה שמע מלך הגשם את קולה, התנער משנתו וקרא "אוי! מה קרה? מה לך פה ילדת האדמה?" "מלך הגשם, האדמה צמאה. צמאים העצים והשיחים וצמחי הנחל. אולי תוכל לעזור?"

"בוודאי, בוודאי, בשמחה," אמר מלך הגשם, ומיד קרא לרוחות השמיים. "רוח הצפון בואי בואי! רוח המזרח בואי בואי! רוח הדרום בואי בואי! רוח מערב בואי בואי!" הגיעו הרוחות מכל קצוות השמים, מרקדות, משתוללות, שרות, מייללות. החלו העננים רוקדים ורוקדים, באו הרעמים רועמים, מתגלגלים והברקים מבזיקים, מבריקים וכולם מתערבלים, משתוללים ואז נהיה שקט גדול, ומתוך השקט עלה קול דק טיף טף, טיף טף, טיף טף טף. גשם החל מטפטף, טיף טף, טיף טף טף.

כאן מקום לשיר שיר: גשם יורד ויורד, משקה את האדמה, משקה את השיחים והעצים, ממלא את הנחל, יורד ויורד עוד. ואיתו חזרה הילדה מטה אל האדמה. וכל העצים והצמחים אמרו לה תודה.