השכם בבוקר, עוד לפני עלות השחר,ניגש משה הרועה,  אל שער הדיר, ופתח אותו לרווחה. בפעיות וגעיות רמות נתקבצו ובאו כל העיזים והכבשים אל השער, ואז יצאו בעליזות זו אחר זו אל המרעה. והכלבים הנאמנים- מקבלים את פני הכבשים בנביחות נמרצות, מתרוצצים סביב סביב, שומרים על העדר ודואגים כי כולן ילכו יחד במבנה מסודר. הנה כבר מסתדר לו העדר, ומשה הרועה נעמד בראשו, וכולם יוצאים יחד אל המרעה.

מקלו הכבד של משה דופק על אדמת המדבר- (טוק טך, טוק טך, טוק טך). ועונים לו קול נביחות הכלבים, (הב הב), וקול פעיות הכבשים (מה ממה). ומכל הצלילים יחד נרקמת ועולה מנגינה שמחה ורעשנית. שומע משה את המנגינה, ונושא את קולו בשיר.

(שיר: לנו עדר בשדה, ושומר עליו רועה, וחליל לו לרועה וניגון… טרם בוקר אור יהל, החליל כבר מחלל, יענו לו הר ותל בניגון….)

אז עונות הצאן בתורן לשירתו, ונוהות אחרי משה בכל אשר ילך. ומשה מחפש שבילים נוחים לצאן, עולה בהרים ויורד בגאיות, תר אחר כרי דשא ירוקים בהם העשב רענן ומתוק במיוחד. לא תמיד קל במדבר למצוא נאות מרעה ירוקים, ומשה מאמץ את עיניו ואת זכרונו ואת כל ידיעותיו באורחות המדבר ובדרכיו לאתר  את מקומות המרעה הפוריים והעשירים ביותר. כך הם הולכים, הרועה והעדר, הולכים והולכים, עד שעומדת השמש גבוה במרכז השמיים, וחום היום הולך וגובר.

והנה מגיעים משה וצאנו למעיין זך וקריר, להרוות את צמאונם. לאחר ששתו די צרכם, נשכבו קצת לנוח בצל העצים הגדלים על גדות המעין, ומשה ישב לצידם וניגן בחלילו. לפתע הבחין משה כי אחד הגדיים הצעירים אשר נלודו לא מזמן- חסר. ואימו העז- עומדת ופועה ומסתכלת סביב סביב לחפשו. קם משה ממנוחתו, השאיר את העדר הנח על שפת המעיין וחזר לחפש את הגדי.

מחפש משה בכל מקום, עולה בהרים ויורד בגאיות, קורא לגדי בקול רך, בודק בכל נקיק סלע ובכל עמק קטן, אולי נפל הגדי ונפצע. קופחת השמש ממרום הרקיע, ורגלי משה עייפו, אך הדאגה בליבו לא נותנת לו לעצור. וכך רגעים ארוכים ארוכים הוא ממשיך ומחפש אחר הגדי האובד.

והנה על פסגת אחת הגבעות הוא רואה מרחוק משהו קטן נע ושומע קול המיה חלוש. החל משה הולך ומתקרב לקראת הגדי, אך הגדי נבהל והחל בורח ממשה. החלו לרוץ- הגדי בורח ומשה רודף אחריו, וקורא לו, ומשדל אותו לחזור.

לבסוף הגיע הגדי אל מחסה שיחים קטן והסתתר בצילו. ופתאום מתוך הסבל נצנצה בעליזות נביעת מים קטנה. עומד הגדי ולוגם מן המים, ולגם עוד ועוד מן המים הצלולים באמצע המדבר. הגיע אחריו משה מתנשף מן המאמץ. שולח את ידו בזהירות לטף את הגדי, והגדי לא נבהל עוד, ולא ברח. הרימו משה בעדינות בידיו ואמר "לא ידעתי שרץ היית מפני שהיית צמא. ועכשיו ודאי, גם עייף אתה". הרכיבו משה על כתפיו ויצא איתו חזרה אל העדר. וכשהגיעו חזרה אל המעיין רץ הגדי בשמחה אל אימו, ועז פעתה והביטה ברועה הנאמן בעיניים טובות.

וממעל ראה אלוהים את מעשיו של משה ואמר- איש זה ינהיג את הצאן שלי, ויוציא את בני ישראל ממצרים.