לפני הרבה מאוד שנים, בזמנים קדומים, הבחין אלוהים שבימי הסתיו, כשהימים מתקצרים והלילות מתארכים, בני האדם על האדמה זקוקים באופן מיוחד לעזרת השמיים. אז קרא אלוהים למלאך הנאמן ביותר, למיכאל, ואמר לו: "מיכאל, אתה תהיה אחראי לעזור לאדם בכל הזמנים, אך במיוחד בתקופת הסתיו."

פעם אחת, בימי הסתיו, קרא אלוהים למיכאל ואמר: "בני האדם נמצאים במצוקה גדולה, וכל זה למה? כיוון שדרקון נורא, דרקון שעורו קשקשים קשים, ויש לו זנב ארוך, והוא יורק אש ששורפת את הכל. הדרקון הזה חטף נסיכה יפה ועדינה, נסיכה ששערה ארוך ועיניה קורנות, והיא לבושה בלבן, וכולה טוב וחום, והנסיכה נושאת את כתר התקווה בידה."

"הדרקון מחזיק את הנסיכה במערה חשוכה, אי שם במדבריות החול האינסופיים. כל עוד הנסיכה כלואה, בני האדם לא יוכלו לחגוג, לא יוכלו להרגיש קדושה, ולא ייזכרו שאלוהים ומלאכיו יכולים לבוא לעזרתם." מיכאל הקשיב לדברי אלוהים.

פניו קורנות באור ובו בזמן רציניות. הוא שתק לרגע ואז אמר לאלוהים: "אלוהי, אתה הענקת לי חרב מברזל ועשיתה כבירה, ונתת לי מאזניים עדינים, אשר יודעים לשקול כפי שלב טהור יודע להחליט. ואני, אני אכניע בעזרתם את הדרקון הנורא ואשחרר את הנסיכה. וכך ישובו בני האדם להיות מאושרים."

עוד בטרם הספיק אלוהים להזהיר את מיכאל מן הסכנות הצפויות בקרב שכזה עם דרקון נורא, כבר עלה מיכאל על סוסו הלבן ודהר מטה לעבר האדמה. קולו של האל הדהד אחריו: "אל תעז לעקוץ את גוף הדרקון או לנסות לכרות את ראשו, מכיוון שכל מכה רק תקשיח את העור. ואם חלילה תכרות את ראש הדרקון, יצמחו במקומו שני ראשים נוספים, וכך עד אין סוף. רק אם תצליח למצוא את הדרך לדקור את ליבו של הדרקון, רק אז ימות הדרקון, וגופו יהפוך לאדמה פורייה שעליה יוכלו בני האדם לבנות ארמון לנסיכה."

בכל הזמן הזה ישבה הנסיכה במערה החשוכה. ישבה שם בדממה והתפללה בכל ליבה. היא ייחלה לרגע בו יופיע המושיע שיאפשר לה לצאת שוב אל האור.

מיכאל על גב סוסו הגיע אל המדבר השומם, אל פתח המערה בה כלואה הנסיכה. זה מול זה ניצבו מיכאל והדרקון. לפתע פער הדרקון את לועו וירק לבת אש עצומה לכיוון מיכאל. אך סוסו הלבן של מיכאל היה דרוך ועירני. הסוס השמימי התרומם בזריזות ונשא את מיכאל מעל הלבה.

בעודם באוויר הניף מיכאל את חרבו ועוד רגע והחרב הייתה יורדת על צוואר המפלצת. אך אז הבחין מיכאל בזווית עינו בשלהבת אש קטנה שהתיישבה על כף המאזניים שבידו והטתה את המאזניים לצד שמאל. והוא עצר לרגע.

מול פניו של מיכאל נפער פיו של הדרקון. לסתות מפחידות שהיו מקפיאות מאימה כל אחד אחר. אך מיכאל השאיר מבט לתוך לועו של הדרקון הנורא. הוא הרגיש חמלה כלפי היצור האומלל. ואז, בשלווה ובאומץ, נעץ את חרבו דרך לסתותיו של המפלצת הישר אל ליבו של הדרקון.

הדרקון נפל מת על האדמה. גופו הירוק הפך חום אדמדם וקשקשיו הפכו לתלמים עדינים. הנסיכה במערה הרימה ראשה ודמעה ירדה על לחייה. היא קמה ויצאה החוצה אל העולם, אל האור.

לפניה עמד המלאך מיכאל. בידו הימנית חרבו הכסופה. בידו השמאלית מאזני זהב. ופניו של המלאך קורנים. הנסיכה כרעה לפניו והרכינה ראשה ולחשה: "תהיה אשר תהיה. אתה הגיבור והאציל. אשא אותך בתוכי לעד."

כעת ידעו בני האדם שתמיד יוכלו לבקש את עזרת השמיים. כשהרימה הנסיכה את ראשה, השמש בדיוק שקעה ורוח קלה ליטפה את פניה העדינות. מיכאל נעלם וגשם דק דק החל לרדת על האדמה היבשה.

וידעו שיש לאדם תקווה.