היה היתה ילדה קטנה בשם נועה, שקיבלה במתנה פנס קסום. הפנס הפיץ אור זהוב ונעים, והילדה אהבה לטייל איתו בשכונה בערבים. יום אחד, כשטיילה ביער הסמוך לביתה, נשבה רוח חזקה וכיבתה את האור הקסום בפנס.

"מי יוכל לעזור לי להדליק מחדש את הפנס הקסום?" שאלה נועה בעצב.

היא פגשה ארנב מקפץ. "ארנב חמוד, אתה יכול לעזור לי?" שאלה. אך הארנב מיהר למחילתו: "אני חייב להאכיל את הגזרים שלי, אין לי זמן!"

אחר כך פגשה ינשוף חכם. "ינשוף נבון, אתה יודע איך להדליק את הפנס?" שאלה. אך הינשוף רק מצמץ: "חכמתי היא בספרים, לא בקסמים. נסי לשאול אחרים."

לבסוף, פגשה שועל ערמומי. "שועל פיקח, יש לך רעיון איך להחזיר את האור לפנס?" התחננה. אך השועל רק גיחך: "אור? בשביל מה? אני מעדיף את החושך!"

נועה התיישבה על סלע ובכתה. לפתע, הבחינה בגחליליות קטנות מרחפות סביבה. הן לחשו: "אל תבכי, ילדה קטנה. לכי אל הירח הכסוף, הוא יוכל לעזור לך."

נועה החלה במסע ארוך לעבר ההר הגבוה ביותר, שם חשבה שתוכל להגיע לירח. בדרך, פגשה זקן טוב לב שאסף עשבי מרפא. "סבא," שאלה, "אתה יודע איך להגיע לירח?" הזקן חייך: "דרכך עוד ארוכה, ילדתי. נוחי כאן הלילה."

למחרת המשיכה במסעה ופגשה נגרית צעירה. "את יודעת איך להגיע לירח?" שאלה נועה. "לא," ענתה הנגרית, "אבל אני יכולה לבנות לך סולם גבוה, אם תרצי."

נועה טיפסה על ההר הגבוה, עייפה ומותשת. כשהגיעה לפסגה, התיישבה ונרדמה. 

הירח ראה את הילדה הקטנה והפנס הכבוי לצידה. הוא שלח קרן אור רכה שנגעה בפנס, והאור הקסום שב לזהור.

כשהתעוררה, נועה שמחה לראות את הפנס דולק שוב. היא החלה לרדת מההר, ובדרך עזרה לכל מי שפגשה: האירה לארנב שחיפש גזרים בחושך, עזרה לינשוף למצוא ספר שנפל, ואפילו הראתה לשועל דרך בטוחה הביתה.

כשהגיעה סוף סוף לביתה, הוריה חיכו לה בדאגה. היה זה ערב ראש השנה, והם רצו להדליק נרות לכבוד החג. נועה הדליקה את הנרות מהאור הקסום של הפנס, וכל הבית התמלא באור חם ונעים.

מאז, בכל פעם שנועה יוצאת עם הפנס הקסום, היא זוכרת שלפעמים צריך לעשות מסע ארוך כדי למצוא את האור, אבל תמיד כדאי לחלוק אותו עם אחרים בדרך.