משה והגדי
מאת:
(ע"פ מדרש בשמות רבה פרה ב' פסקה ב') עיבוד עפרית קלס.
השכם בבוקר, עוד לפני עלות השחר,ניגש משה הרועה, אל שער הדיר, ופתח אותו לרווחה.
בפעיות רמות נתקבצו ובאו כל העיזים והכבשים אל השער, ויצאו בעליזות, זו אחר זו, אל המרעה.
הכלבים הנאמנים- קיבלו את הכבשים בנביחות נמרצות, מתרוצצים סביב סביב, שומרים על העדר
ודואגים כי כולן ילכו יחד במבנה מסודר.
הנה כבר מסתדר לו העדר, ומשה הרועה נעמד בראשו, וכולם יוצאים יחד אל המרעה.
מקלו הכבד של משה דופק על אדמת המדבר- (טוק טך, טוק טך, טוק טך). ועונים לו קול נביחות
הכלבים, (הב הב), וקול פעיות הכבשים (מה ממה). ומכל הצלילים יחד נרקמת ועולה מנגינה שמחה
ורעשנית. שומע משה את המנגינה, ונושא את קולו בשיר.
♪ **שיר:** לנו עדר בשדה, ושומר עליו רועה, וחליל לו לרועה וניגון... טרם בוקר אור יהל, החליל כבר מחלל,
יענו לו הר ותל בניגון....
וכל הצאן עונות בתורן לשירתו של משה ונוהות אחריו לכל אשר ילך. ומשה מחפש בחריצות שבילים
נוחים לצאנו, עולה בהרים ויורד בגאיות, תר אחר כרי דשא ירוקים בהם ימצא עשב רענן ומתוק במיוחד.
לא תמיד קל במדבר למצוא נאות מרעה ירוקים, ומשה מאמץ את עיניו ואת זכרונו ואת כל ידיעותיו
באורחות המדבר ובדרכיו, כדי לאתר את מקומות המרעה הפוריים והעשירים ביותר.
כך הם הולכים, הרועה והעדר, הולכים והולכים, עד שעומדת השמש גבוה במרכז השמיים, וחום היום
הולך וגובר.
והנה מגיעים משה וצאנו למעיין זך וקריר, להרוות את צמאונם. לאחר ששתו די צרכם, כרעו הכבשים
לנוח בצל העצים הגדלים על גדות המעין, ומשה ישב לצידם וניגן בחלילו.
לפתע הבחין משה כי אחד הגדיים הצעירים אשר נולדו רק לא מזמן- חסר. ואימו- עומדת ופועה,
ומסתכלת סביב סביב לחפשו. קם משה ממנוחתו, השאיר את העדר הנח על שפת המעיין וחזר לחפש
את הגדי.
מחפש משה בכל מקום, עולה בהרים ויורד בגאיות, קורא לגדי בקול רך, בודק בכל נקיק סלע ובכל עמק
קטן, אולי נפל הגדי ונפצע. קופחת השמש ממרום הרקיע, ורגלי משה עייפו, אך הדאגה בליבו לא נותנת
לו לעצור.
והנה על פסגת אחת הגבעות הוא רואה מרחוק משהו קטן נע, ושומע קול המיה חלוש. משה מטפס על
הגבעה, הולך ומתקרב לקראת הגדי, אך הגדי נבהל והחל בורח ממשה. החלו לרוץ- הגדי בורח ומשה
רודף אחריו, וקורא לו, ומשדל אותו לחזור.
לבסוף הגיע הגדי אל מחסה שיחים קטן והסתתר בצילו. ופתאום מתוך הסבל נצנצה בעליזות נביעת
מים קטנה. עומד הגדי ולוגם מן המים, ולגם עוד ועוד מן המים הצלולים באמצע המדבר. הגיע אחריו
משה מתנשף מן המאמץ. שולח את ידו בזהירות לטף את הגדי, והגדי לא נבהל עוד, ולא ברח.
הרימו משה בעדינות בידיו ואמר "לא ידעתי שרץ היית מפני שהיית צמא. ועכשיו ודאי, גם עייף אתה".
הרכיבו משה על כתפיו ויצא איתו חזרה אל העדר.
וכשהגיעו חזרה אל העדר רץ הגדי בשמחה אל אימו, והעז פעתה בשמחה, והביטה ברועה הנאמן
בעיניים טובות.
(וממעל ראה אלוהים את מעשיו של משה ואמר- איש זה ינהיג את הצאן שלי, ויוציא את בני ישראל
ממצרים).
---
את הסיפור הזה כתבתי לבן שלי ליומולדת חמש. זה סיפור שבא לחזק את הכוח של תכונות כמו רגישות ודאגה לאחר, יכולת לחוש חמלה, לטפל ולעזור. אנחנו מאד מעוניינים לטפח את היכולת הזו בגיל הצעיר כלפי כל הבריאה- בעלי חיים, צמחים, חפצים.... בתקווה שמשם יצמחו חוויה של אחריות ושותפות עם כל החיים כאן על פני האדמה.
פעמים רבות היכולת להפגין חמלה נתפסת בחברת הילדים דווקא כחולשה- היא נובעת מעדינות או רגישות, שיכולות להפוך את הילד שחש אותן לפגיע. לכן כתבנו את הסיפור הזה עבור בננו, כדי לספר לו שאלו התכונות הכי חשובות בעיננו, שהן מקור לעוצמה פנימית, ושבזכותן נבחר משה להנהיג את עם ישראל.