בימים הרחוקים ההם נולד תינוק בארץ ישראל, עיניו מאירות, וכוכב זוהר מתנוסס על מצחו. אז קראה לו אימו "בר כוכבא", וליבה סיפר לה כי יגדל להיות גיבור גדול ויעזור לבני הארץ.

חלפו השנים ובר כוכבא גדל והתחזק.

לילה אחד יצא את ביתו והלך לטייל בהרים. טיפס על סלעים וביקר במערות. טייל לו כל הלילה, ובחצות הליל, על פסגה של סלע גדול- נתקל לפתע באריה, פנים אל פנים. עצר בר כוכבא, ניער את תלתלי ראשו ונעץ את עיני הכוכבים שלו באריה. ואף האריה נעצר, טלטל את רעמתו והביט הישר בעיניי בר כוכבא. רגע אחד בלבד עמדו והביטו זה בפני זה, ולאחר מכן פנו והלכו איש אל דרכו.

בר כוכבא חזר לביתו והאריה חזר למערתו.

ולמחרת הליל- בחצות, על הסלע הגדול- שוב נפגשו שני הגיבורים. שב עמדו בשקט והביטו זה בפני זה לרגע קט, ואז פנו והמשיכו בדרכם.

כאשר נפגשו בלילה השלישי- הזדקף לפתע האריה ושאג שאגה רמה. אז הזדקף אף בר כוכבא ושאג שאגה רמה גם כן. כששמע זאת האריה- הוא התיישב לרגלי בר כוכבא, והביט בו בעיניים טובות. ובר כוכבא התיישב אף הוא על הארץ למרגלות האריה, הניח את ידו החזקה על גבו, החליק על פרוותו, וסרק באצבעותיו את רעמתו הסבוכה. אז נהם האריה בהנאה וליקק את ידו של בר כוכבא.

ומאז נפגשו הגיבורים לילה אחר לילה, על הסלע הגדול בחצות הליל. ובר כוכבא היה עולה על גבו של האריה, אוחז ברעמת וקורא: "רוץ ידידי, טוס ודהר, עלה בעמק, טוס בהר".

ויחד היו מטיילים בהרים וגומאים מרחקים רבים, עד עלות השחר.

לילה אחד הגיע בר כוכבא לסלע הגדול- אך האריה לא הגיע. עמד בר כוכבא ושאג את שאגתו החזקה. זמן רב הדהדה שאגה בין ההרים והגבעות- אך האריה לא הגיע.

נתפס האריה בשבי החיילים והושם בכלוב.

ולא עברו ימים רבים וגם בר כוכבא נתפס בשבי.

שמעו החיילים על כוחו ואומץ ליבו של בר כוכבא, ורצו לבחון אם אכן כך הוא הדבר.

הכניסו אותו לכלוב ובו אריה רעב ומסוכן לראות מה יעשה הגיבור. רצה האריה לזנק על האיש שהוכנס לכלובו. אך בר כוכבא עמד זקוף ומלא הוד ונעץ את עיני הכוכבים של באריה שמולו.

ושניהם נדהמו- כי הכירו זה את זה!

אז הזדקף אריה ושאג שאגה גדולה ושמחה, ואחר רבץ לרגלי בר כוכבא וליקק את רגליו.

גם בר כוכבא הזדקף ושאג שאגה גדולה, עלה וטיפס על גבו של האריה, אחז ברעמתו וקרא: "רוץ חביב טוס דהר, רד בעמק עלה בהר!"

התרומם האריה, פרץ את הכלוב, קפץ ודהר מעל ראשי החיילים, מעל הרחובות והבתים עד שהגיעו שוב אל ההרים. ובר כוכבא דהר על גבו- תלתליו מתעופפים ברוח ועיניו מאירות.

חזר בר כוכבא אל ביתו על גב האריה, וכשראו אותם אנשי הארץ הדליקו מדורות גדולות על כל גבעה והר, לאות שמחה, וליבם נמלא אומץ ותקווה.