היה קיץ, ותחילת הקציר, ושמש בעולם, וטוב וטוב. אומר חגב: "צחצח מגף, מעיל של חג לבש, וכובע של שבת חבש, חדש."

את כינורו לקח, והלך. סתם, כך, הלך והלך. כשרצה לנגן, "טרילילילילילילילילילי" ניגן, וכשעייף, ישב ושחר, ונרדם, נים ונם.

בוקר אחד הביט וראה נמלים, בשורה ארוכה, צמדים, צמדים. זו סוחבת גרעין שעורה, זו עגבנייה מגלגלת, ואחרת מעמיסה על חברתה זנב של גזר. סחוב, סחוב, נמלים עמלות, סחוב, סחוב, עמלות ושרות:

"אנחנו נמלים חרוצות, בקיץ בר אוגרות. העמל הוא חיינו, זוהי עבודתנו." וביניהן עוברת המלכה, מלכת הנמלים. בעצלות גוערת, לעייפות עוזרת.

החגב, החגב צחק: "חה חה חה, רב הבר בשדה, רבה הברכה, מה העמל ומה המלאכה? שוטות הנמלים, שוטות."

"טרילילילילי," אוסיף לנגן החגב, "מבוקר עד ערב." סחוב, סחוב, עמלות הנמלים, בלי הרף. אגרו הנמלים את הבר, הביאו לארמון. הנמלים סידרו אותו בכל מחסני המזון.

עד שבא רוח, הרוח השובב. עד שבא גשם, טפטף לו, טיף טף טף. הגיע סתיו. התקדרו השמיים, נחבאה השמש בין עננים, חורף. שחווה לטאה לישון, תלה קיפוד שלט על דלת ביתו: "נום, נים, ישנים."

ואף הנמלים אל ארמונן היפה באות. פנאי יש לנוח, פנאי יש לרקוד. זה הזמן עכשיו, והחגב? בודד סובב החגב, אין לו בית, אין לו רע. הוא הולך וצולע, בשלולית הוא שוקע.

עד שבא וראה אור בחלון הארמון. טיק טק, דפק דפק. פתחה מלכת הנמלים את הדלת. "מה החגב? כל הקיץ שרת, שרת, לא עזרת, לא יצרת. מה נכבדך החגב? לך ורקוד גם עכשיו." סגרה בפניו את הדלת, נשאר החגב בחוץ.

עלוב ועצוב, חשב החגב ואמר בליבו: "עצל עצל, אל נמלה לך, ראה דרכיה וחכם." לחלון צלע וראה החגב, ראה באולם הגדול נמלים יוצאות במחול. מלא יבול באסמים, ארוכים השולחנות, ויפים המחולות, וגדולה השמחה, וגדול החג.

ולפתע בקע קול דק של נמלה קטנה, והכל קרא: "שמענו אחיות! לנו טוב כאן, טובה, חום ונועם. והחגב מסכן עזוב, קר בחוץ לו ועצוב. הבה נזמין אותו, וישמח עמנו פה." אז ניגשה הנמלה אל הדלת ופתחה.

רועד מקור נכנס החגב, לא האמין למראה עיניו. הנמלים רחצו וניגבו ברחמים, ליטפו אותו, וכיבדו בכל טוב. התעודד קם החגב, הוציא את כינורו וניגן, והיה זה שיר הלל לנמלים, והיה זה שיר שבח לעמלים.

הקשיבו הנמלים והתחילו להבין. צריך עכשיו גם לחגב מקום להכין, גם הוא חשוב, גם הוא נחוץ. בניגון וזמר הוא חרוץ. וכך יחדיו, במרץ ובעונג, יצאו בשיר בגיל ורון.