אמא קנתה לשלומימי סביבון קטן. לא סביבון פשוט, סביבון מעופרת יצוקה. שמח שלומימי בסביבון. מסובב ומסובב, ופתאום, נפל הסביבון והתגלגל: מן השולחן אל הספסל, מן הספסל אל הרצפה, מן הרצפה אל המדרגות, מן המדרגות החוצה והלאה, הלאה... רץ שלומימי אחרי הסביבון, רוצה לתפסו והסביבון בורח, הסביבון ימינה,  שלומימי ימינה, הסביבון שמאלה, שלומימי שמאלה, הסביבון קדימה, - שלומימי קדימה, והנה, נעלם הסביבון, איננו... מחפש שלומימי אחרי הסביבון, כה וכה, כה וכה, והסביבון איננו, מצטער שלומימי מאד מאד, הולך ותועה, הולך ומחפש.

ערב, חושך, הולך ובוכה , הולך ובוכה – "הסביבון שלי, הסביבון שאמא נתנה לי – איננו! מה אגיד לאמא?" ופתאום אור! הולך שלומימי אל האור, רואה בית קטן – ובבית אור. נכנס לחדר הראשון – אור, ואין איש. נכנס לחדר השני – אור ואור, ואין איש. נכנס לחדר השלישי – אור, אור ואור!.. הביט ונרתע: באמצע החדר שולחן גדול- גדול, ארוך - ארוך, על השולחן, מפה לבנה - לבנה, צחה - צחה, ועל השולחן – חנוכיות וסביבונים ובראש השולחן יושב סבא, ולו זקן לבן - לבן וארוך - ארוך ולו עיניים בהירות - בהירות וטובות – טובות.

אמר הסבא, "מה לך ילד?", פרץ שלומימי בבכי – "הסביבון שלי, הסביבון שאמא נתנה לי איננו". " אל תבכה בני, תן לי את ידך וייטב לך".

מביט שלומימי על הסבא, והנה עינים לו טובות, טובות ובהירות, בהירות. נתן את ידו לסבא והלכו, ובכל מקום שהם הולכים גז החושך והנה אור, אור ואור.. באו עד הבית, ביתו של שלומימי. אומר הסבא : "הנה ביתך שלומימי, הנה ביתך ילדי, הכנס שמה וייטב לך", נושא שלומימי את עיניו רוצה להגיד תודה לסבא, והנה נעלם הסבא ואיננו, סבא סבא אייך? אייך? ...

פתאום נפתחת הדלת, דלת הבית ומתוכו קופץ הסביבון,סביבונו של שלומימי, לא סביבון פשוט, סביבון מעופרת יצוקה.