הברווזים חיפשו מקום לגור. אבל בכל פעם שהברווז ראה מקום שנראה נחמד, הברווזה אמרה שזה לא טוב. היא הייתה בטוחה שיהיו שועלים ביער או צבים במים, והיא לא הייתה מוכנה לגדל משפחה במקום שבו עלולים להיות שועלים או צבים. אז הם המשיכו לעוף.

כשהגיעו לבוסטון, הם היו עייפים מכדי לעוף עוד. היה אגם נחמד בגן הציבורי, עם אי קטן בתוכו. "זה המקום המושלם לבלות את הלילה," קרקר הברווז. אז הם נחתו.

למחרת בבוקר הם דגו את ארוחת הבוקר שלהם בבוץ בתחתית האגם. אבל הם לא מצאו הרבה. בדיוק כשהתכוננו להמשיך בדרכם, ציפור ענקית ומוזרה עברה. היא דחפה סירה מלאה באנשים, והיה אדם שישב על גבה. "בוקר טוב," קרקר הברווז, מתוך נימוס. הציפור הגדולה הייתה גאה מדי מכדי לענות. אבל האנשים בסירה זרקו בוטנים למים, אז הברווזים עקבו אחריהם סביב כל האגם וקיבלו ארוחת בוקר נוספת, טובה יותר מהראשונה.

"אני אוהבת את המקום הזה," אמרה הברווזה כשהם טיפסו על הגדה והתנדנדו. "למה שלא נבנה קן ונגדל את הברווזונים שלנו ממש באגם הזה? אין כאן שועלים ואין צבים, והאנשים מאכילים אותנו בוטנים. מה יכול להיות טוב יותר?"

"טוב," אמר הברווז, שמח שסוף סוף הברווזה מצאה מקום שמתאים לה. אבל-

"היזהר!" צווחה הברווזה, כולה נרגשת. "אתה תידרס!" וכשהיא תפסה את נשימתה היא הוסיפה: "זה לא מקום לתינוקות, עם כל הדברים האיומים האלה שרצים מסביב. נצטרך לחפש במקום אחר."

הם הסתכלו בכיכר, אבל לא היו שם מים לשחות בהם. אז הם עפו מעל גבעת ביקון ומסביב לבית המדינה, אבל לא היה שם מקום.

אז הם עפו מעל לנהר. "זה יותר טוב," קרקר הברווז. "האי הזה נראה כמו מקום שקט ונחמד, והוא רק קצת רחוק מהגן הציבורי." "כן," אמרה הברווזה, נזכרת בבוטנים. "זה נראה בדיוק כמו המקום הנכון לבקוע ברווזונים."

אז הם בחרו מקום נעים בין השיחים ליד המים והתיישבו לבנות את הקן שלהם. וממש בזמן, כי עכשיו הם החלו להחליף נוצות. כל הנוצות הישנות של הכנפיים שלהם החלו לנשור, והם לא יוכלו לעוף שוב עד שהחדשות יצמחו.

אבל כמובן שהם יכלו לשחות, ויום אחד הם שחו לפארק על גדת הנהר, ושם הם פגשו שוטר בשם מייקל. מייקל האכיל אותם בבוטנים, ומאז הברווזים ביקרו את מייקל כל יום.

אחרי שהברווזה הטילה שמונה ביצים בקן היא לא יכלה לבקר את מייקל יותר, כי היא הייתה צריכה לשבת על הביצים כדי לשמור עליהן חמות. היא זזה מהקן רק כדי לשתות מים, או לאכול ארוחת צהריים, או לספור את הביצים ולוודא שכולן שם.

יום אחד הברווזונים בקעו. קודם הגיע ג'ק, ואז קאק, ואז לאק, ואז מאק ונאק ואואק ופאק וקוואק. הברווזים התפוצצו מגאווה. זו הייתה אחריות גדולה לטפל בכל כך הרבה ברווזונים, וזה שמר אותם מאוד עסוקים.

יום אחד הברווז החליט שהוא רוצה לצאת לטיול כדי לראות איך נראה שאר הנהר, הלאה. אז הוא יצא לדרך. "אפגוש אתכם בעוד שבוע, בגן הציבורי," הוא קרקר מעבר לכתפו. "תשמרי היטב על הברווזונים."

"אל תדאג," אמרה הברווזה. "אני יודעת הכל על גידול ילדים." והיא באמת ידעה.

היא לימדה אותם איך לשחות ולצלול. היא לימדה אותם ללכת בשורה, לבוא כשקוראים להם, ולשמור על מרחק בטוח מאופניים וקורקינטים ודברים אחרים עם גלגלים.

כשסוף סוף היא הרגישה מרוצה לחלוטין מהם, היא אמרה בוקר אחד: "בואו, ילדים. עקבו אחריי." לפני שיכולת למצמץ, ג'ק, קאק, לאק, מאק, נאק, אואק, פאק וקוואק נעמדו בשורה, בדיוק כפי שלמדו. הברווזה הובילה את הדרך למים והם שחו אחריה לגדה הנגדית.

שם הם יצאו מהמים והתנדנדו עד שהגיעו לכביש הראשי.

הברווזה צעדה החוצה כדי לחצות את הכביש. "צפצוף, צפצוף!" נשמעו הצופרים של המכוניות הדוהרות. "קווא'א-אק!" קרקרה הברווזה כשהיא נפלה לאחור שוב. "קוואק! קוואק! קוואק! קוואק!" קרקרו ג'ק, קאק, לאק, מאק, נאק, אואק, פאק וקוואק, בקול הכי רם שהמקורים הקטנים שלהם יכלו לקרקר. המכוניות המשיכו לדהור ולצפצף, והברווזה והברווזונים המשיכו לקרקר-קרקר-קרקר.

הם עשו כל כך הרבה רעש שמייקל בא בריצה, מנופף בזרועותיו ושורק במשרוקית שלו. הוא התמקם במרכז הכביש, הרים יד אחת כדי לעצור את התנועה, ואז סימן עם היד השנייה, כמו ששוטרים עושים, לברווזה לחצות.

ברגע שהברווזה והברווזונים היו בטוחים בצד השני ובדרכם במורד רחוב מאונט ורנון, מייקל מיהר בחזרה לתא השוטר שלו.

הוא התקשר לקלאנסי במטה ואמר: "יש משפחה של ברווזים שהולכת ברחוב!" קלאנסי אמר: "משפחה של מה?" "ברווזים!" צעק מייקל. "שלח ניידת משטרה, מהר!"

בינתיים הברווזה הגיעה לחנות הספרים בפינה ופנתה לרחוב צ'ארלס, עם ג'ק, קאק, לאק, מאק, נאק, אואק, פאק וקוואק צועדים בשורה מאחוריה.

כולם בהו. אישה זקנה מגבעת ביקון אמרה: "זה לא מדהים!" והאיש שטאטא את הרחובות אמר: "ובכן, עכשיו, זה לא נחמד!" וכשהברווזה שמעה אותם היא הייתה כל כך גאה שהיא הרימה את המקור שלה באוויר והלכה עם נדנוד נוסף בהליכה שלה.

כשהם הגיעו לפינת רחוב ביקון הייתה שם ניידת המשטרה עם ארבעה שוטרים שקלאנסי שלח מהמטה. השוטרים עצרו את התנועה כדי שהברווזה והברווזונים יוכלו לצעוד לאורך הרחוב, ישר לתוך הגן הציבורי.

בתוך השער הם כולם הסתובבו כדי להגיד תודה לשוטרים. השוטרים חייכו ונופפו לשלום. כשהם הגיעו לאגם ושחו לאי הקטן, היה שם הברווז מחכה להם, בדיוק כפי שהבטיח.

הברווזונים אהבו את האי החדש כל כך שהם החליטו לגור שם. כל היום הם עוקבים אחרי סירות הברבור ואוכלים בוטנים. וכשהלילה יורד הם שוחים לאי הקטן שלהם והולכים לישון.