בסוף הקיץ הלוהט הייתה האדמה כה יבשה והשמש כה צורבת עד שכל החיים הסתתרו. הנמלים הסתתרו בקיניהן באדמה, הכבישים הסתתרו במחילותיהם בין סלעים, הציפורים הסתתרו בקינים על העצים, הדבורים הסתתרו בכוורותיהן בגזעים החלולים, והפרפרים הסתתרו בעלים נבולים יבשים. כולם חיכו לגשם.

אך יום עבר, ועוד יום, השמש זרחה והאדמה נותרה יבשה. "גשם, גשם," ביקשו כולם. "מים, מים."

לילה אחד הביטה הלבנה, דקה וזוהרת בעולם. פנתה אל בעלי החיים העצובים ואל האדמה הגוועת, שלחה קרן כסף, לטפה את כל החיים ואמרה: "דעו יקיריי, כי בתוך האדמה מסתתרת פקעת קטנה, ובלב הפקעת נבט פצפון. הנבט מחכה לצמוח ולגדול, והוא יביא לנו את טיפות הגשם הברוכות. אך כדי שיגדל עליכם לטפח ולטפל בפקעת." כך אמרה הלבנה, ושתקה.

חשבו הנמלים, חשבו וחשבו, ובלילה הבא הביאו לפקעת מזון, שאגרו לקראת ימי החורף. שמחה הפקעת במזון, וגדלה מעט. חשבו הכבישים, חשבו וחשבו, ובלילה הבא טוו אריג דק כמשי, שיעטוף את הפקעת בלילות הקור. שמחה הפקעת באריג, וגדלה מעט.

חשבו הדבורים, חשבו וחשבו, ובלילה הבא הביאו לפקעת קצת דבש מן הכוורת להמתיק את גדילתה. שמחה הפקעת בדבש, וגדלה מעט. חשבו הציפורים, חשבו וחשבו, ובלילה הבא עמדו סביב לפקעת, והנעימו גדילתה בשירים ומזמורים. שמחה הפקעת בשירים וגדלה מעט.

כך לילה אחר לילה המשיכו החיים להביא לפקעת מתנות, והיא הלכה ותפחה, הלכה וגדלה. ורק הפרפרים המתינו ולא ידעו איך יעזרו לפקעת.

עד שלילה אחד כאשר הייתה הלבנה עגולה ומלאה, נפתחה הפקעת השמנה, ונבט זעיר בקע מתוכה. פילס דרכו בין רגבים והציץ החוצה. אורה הכסוף של הלבנה שטף אותו, וכל החיים הביטו בו נפעמים.

אז זקף הנבט קומתו והחל צומח אל השמיים, ובלילה הבא הוא הזדקף והתארך, וכך גם בלילה שלאחריו, עד שהיה לעמוד ישר ולבן וגבוה. ובלילה הבא צצו על פני העמוד כפתורים לבנים וכסופים, לבנים וכסופים.

ואז סוף סוף ידעו הפרפרים כי בא זמנם. בעדינות רפרפו בכנפיהם הקטנות, ליטפו את הפקעת, דגדגו את הכפתורים הקטנים, עד שהם נפתחו. והיו לכוכבים יפים ועדינים. עוד כפתור ועוד כפתור, עוד כוכב ועוד כוכב, עד שהעמוד כולו התכסה בתפארת כוכבית.

וכשפרחו הכוכבים הם השמיעו קול רך ונעים, ניגון מתוק, שניסק באוויר הלילה ועלה לשמיים. עלה הניגון עד לעננים, וכששמעו אותו העננים לא יכלו להתאפק והחלו להמטיר טיפות ברכה אל האדמה.

רוותה האדמה, רוו הנמלים והכבישים, רוו הדבורים והציפורים, רוו הפרפרים וכל העצים וכל הצמחים. שמחו כל החיים וקראו תודה לחצב, החצב שהביא את הסתיו.

והלבנה, הכסופה, הציצה מבעד חור בעננים, הציצה וחייכה לה.