החלמונית הצהובה
מאת:
בבטן האדמה חבויים סודות רבים: שורשים מסתעפים, אבנים טובות, חיות מתגוררות בבורות ובמחילות וחלזונות בשריונות. זרעים, פקעות ובצלים ואוצרות נסתרים.
היה הייתה משפחה אחת של בצלי אדמה, אשר נהגה לצאת ולפרוח לאחר גשמי הבוקר הברוכים. עם חבורה גדולה של בצלים ושל פקעות, יחד הן מילאו את היערות והבוסתנים בשלל פרחים ורודים ואדומים, צהובים וכתומים, סגולים וכחולים.
למשפחת בצלי האדמה היה פרח בעל צבע צהוב עז. כל כך היה נועז בצבעו עד שהוא קיבל אליו גם מן האומץ של האדום, ופרחו התגלה בגוון צהוב-כתום כשל חלמון של ביצה. ועל כן נקרא בפי כל החלמונית.
לאורך הקיץ כולו שקעה משפחת החלמוניות בשינה עמוקה בבטן האדמה. והנה הגיע הסתיו. עלים נשרו וכיסו את האדמה, רוח קלה נשבה וטיפות קטנות נקדו את האדמה היבשה.
בצל צעיר התעורר מקולן של הטיפות. השיל את השמיכות שעטפו אותו וקרא: "בוקר טוב!" אך מסביבו אין קול ואין עונה, שתיקה גדולה. הוא החל דופק על דלתות הבצלים. "קומו, הנה נצא לאור!"
אך כולם הגיפו את הדלתות ולחשו לו: "ששש... אל תעיר את כולם... תחזור לישון, עדיין לא הגיע הזמן." חזר הבצל אל מקומו, התכסה במעטפת שמיכותיו, התהפך מצד לצד אך לא הצליח להירדם. הוא עצם את עיניו חזק, נשם נשימות עמוקות, אך השינה לא הגיעה.
הוא הרגיש כי כל טיפת גשם שנוקשת באדמה קוראת לו לצאת. כשהביט סביבו וראה כי כולם עדיין שקועים בשנתם, החליט לצאת לבדו. הוא שלח זרועות מעלה מעלה, והבקיע את אפלת האדמה.
כשהציץ בפעם הראשונה, אור עצום סנוור אותו. הוא עצם את עיניו על מנת להסתגל לבוהק הבהיר, ומיד פקח אותן שוב כדי להמשיך בנתיבו, ולהצמיח גבעול עדין וקצר. בראשו של הגבעול מכונסים היו עלי הכותרת שלו.
כאשר הם היו סגורים ומכונסים, אפשר היה לחשוב שצבעם בהיר כמו צדף. אך כאשר האבקנים אשר בתוכו הזדקפו והתמתחו, הם דגדגו את עלי הכותרת שהחלו לנוע ולהיפרד אחד מהשני, עד שנפתחו כמו כתר זהוב וזוהר.
הביט פרח החלמונית אל המרום, האוויר היה צלול והוא הרגיש גדול וכביר כמו שמיים. לפתע הוא ראה תנועה יפהפייה, חולפת ברכות. היה שמע קול כמו הרוח, אך רוח לא נשבה. היא הייתה כמו ריקוד פרפרים רחוק שמסתחרר מעלה מעלה.
הפרח קרא קריאות התפעלות רמות: "יווווווו. הואאאאאאא! מה זה? מי זה? מה אני רואה?" צב זקן שהיה בקרבת מקום הרים את ראשו המקומט. הביט ברקיע והנהן: "אלו ציפורים!"
"ציפורים רחוקות?" שאל הפרח בהתרגשות.
"ציפורים נודדות," ענה הצב.
"ציפורים רוקדות! ציפורים יפות!" המשיך הפרח להתלהב.
"ומה זאת הרוח שהן משמיעות?!" שאל הפרח בפליאה.
"זהו משק כנפי הסחרור של הלהקה," ענה הצב.
פרח החלמונית לא הבין לגמרי מהו משק כנפי הסחרור של הלהקה, אך הוא חש כי התנועה המיוחדת של להקת הציפורים הנודדות משמיעה רוח חדשה ומפיחה בו חדווה אשר לא ידע כמותה.
עם בוא החורף, גשמים עזים פקדו את האדמה, ובעקבותיהם יצאה משפחת החלמוניות כולה אל האור. ציפורים נודדות כבר לא עברו בשמיים. לאחר שפרחי החלמון היפים נבלו, הוציאו הבצלים עלים ירוקים ארוכים. וכשגם הם יבשו ונאספו אל האדמה, התכוננו הבצלים לשנת הקיץ הארוכה.
בעודם מתעטפים בשמיכותיהם, סיפר להם הבצל הצעיר על הציפורים הנודדות. הוא תיאר את המראה המרהיב אשר נגלה לו, וניסה לשיר להם את הניגון המיוחד. "זהו משק כנפי הסחרור של הלהקה," אמר בביטחון.
כל הבצלים חשו נבוכים מאוד. הם אמרו לעצמם כי ודאי אלו שטויות מדומיינות, ושקעו שוב בשינה עמוקה. ובשנתם חלמו על הסיפורים והמנגינות של הבצל הצעיר ולהקת הציפורים הנודדות.
הסתיו חזר ועמו הרוח, השלכת והטיפות המרעננות. התעורר בצל החלמונית בהתרגשות וצהל: "בוקר טוב!" אך מסביבו אין קול ואין עונה, שתיקה גדולה. הוא החל דופק בדלתות הבצלים: "קומו ואורו! הבה נצא אל האור, אל הציפורים הנודדות!"
פקחו הבצלים את עיניהם לכדי חריץ צר. הם רצו ללחוש שוב לבצל הצעיר ולשוב לשנתם המענגת, כה נעים היה להם להיות מקורבלים באדמה. אך החלומות שלהם על הציפורים הנודדות לא נתנו להם מנוח. גם מי שניסה לעצום שוב את עיניו לא הצליח להירדם.
ולבסוף כל משפחת החלמוניות שלחה זרועות מעלה מעלה, הבקיעה את אפלת האדמה ומילאה את הארץ בצבע צהוב נועז. ברגע הראשון חזו הפרחים ברקיע כחול חלק ורק, ללא עננים, ללא ציפורים. שתיקה גדולה עטפה את כולם והם חשו עייפות רבה.
אך לפתע הם שמעו... היה זה משק כנפי הסחרור של הלהקה ואתו הריקוד הנפלא של הציפורים הנודדות. "יואה!" צעקו כולם בהתרגשות והצב הזקן נכנס בבהלה לתוך השריון שלו. בפנים, בחשיכה, הוא הבין מה הם הקולות הרמים וחייך לעצמו. "ציפורים נודדות!"
ומאז אותו סתיו, משפחת החלמוניות מתעוררת תמיד בזמן לפגוש את להקת הציפורים הנודדות ואת משק כנפי הסחרור של הלהקה.