לפני שנים רבות היתה ארץ ישראל יפה מאד, ואנשים טובים עובדים את האדמה ומוציאים ממנה את לחמם. אנשים שונים- עובדים בכפרים ובערים, בונים בתים, חופרים בארות, סוללים דרכים ומטפחים את הארץ.

משפחתו של נור חיה בארץ ישראל שנים רבות, ועבדה בחלקת השדה הסמוכה לביתם. אבא של נור עבד שם, וגם סבא שלו עבד שם וגם סבא של סבא שלו עבד שם. הם גידלו ירקות, ונור אהב לעזור לסבא שלו לעשב את הגינה, לסקל אבנים ולקטוף את הירקות. יבול הירקות סיפק להם אוכל לשנה שלמה ותמיד נשאר עודף.

וגם משפחתו של אדם חיה בארץ ישראל שנים רבות, ליד משפחתו של נור. היא עבדה בחלקת השדה הסמוכה. הם גדילו חיטה, והכינו ממנה קמח ולחם. אדם אהב לעזור לסבא שלו לזרוע את הגרעינים הזהובים ולעקוב איך הם נובטים בשורות ירוקות. ואיך הם צומחים וגדלים עד שהופכים לשדה של זהב. ואז היו אדם ואבא שלו וסבא שלו וכל הדודים ובני הדודים קוצרים יחד את השיבולים, ועורמים לערמות ענקיות.וכשהיתה החיטה מתייבשת היו דשים את השיבולים, מפרידים מוץ מתבן, אוספים את הגרעינים וטוחנים אותם לקמח שהספיק להם לשנה שלמה ואף יותר.

המשפחה של אדם תמיד הביאה שק של קמח למשפחה של נור. והמשפחה של נור תמיד הביאה את עודפי הירקות שלה למשפחה של אדם.

וכך הם חיו במשך שנים רבות.

אבל יום אחד נאלצה משפחתו של אדם לעזוב את הארץ היפה. הם הלכו הרחק מעבר לים, אל ארץ אחרת. שדה החיטה נותר שומם ועזוב, ובני המשפחה התגעגעו אליו מאד. סבא של אדם סיפר לנכדים סיפורים ושירים רבים על הארץ הטובה, על הבית שעזבו ועל חלקת השדה. הוא רצה שהם לא ישכחו וירצו תמיד לחזור לשם…

עברו שנים רבות.  אדם הפך לסבא והמשיך לספר לנכדיו על השדה ועל הבית שעזבו.

גם נור הפך לסבא, והיו לו נכדים רבים והם הצטרכו שדה גדול יותר לגדל את הירקות והיבולים. השדה השני עמד ריק זמן רב כל כך ואט אט הם התחילו לעבד אותו, והפריחו מחדש את האדמה השוממה. הם אהבו מאד את הארץ שלהם,  וסיפרו חזרו לנכדים שירין על האדמה וחשיבותה.

וכך עברו להם שנים רבות.

2000 שנה.

יום אחד החליט הנכד של הנכד של אדם, לחזור אל ארץ ישראל. הוא לקח את כל משפחתו והם עלו על אוניה גדולה וחצו את הים הרחב.

עבר זמן רב כל כך שהם לא הכירו את הארץ, והם לא זכרו אפילו איפה השדה בדיוק ואיפה הבית. לבסוף הם מצאו את משפחתו של הנכד של הנכד של נורי. עבר זמן רב כל כך, שהם לא זכרו ואולי אפילו לא ידעו, על השכנים שהיו להם מזמן מזמן. ובטח שהם לא ידעו שחלק מהשדות שלהם היו של השכנים….

והם התחילו לריב. זה אומר- השדה שלנו וזה אומר השדה שלנו. זה אומר- סבא שלי סיפר לי כך וזה אומר סבא שלי סיפר לי כך. זה אומר פעם הייתי פה וזה היה שלי, וזה אומר תמיד הייתי פה ועכשיו זה שלי. וכך הם רבות. שנים רבות…

ולכל תושבי הארץ היה כבר פחות נעים ובטוח לגור בה. והאדמה התעצבה, והיבולים הדלדלו, והאוויר נעכר, והשלום נעלם מן הארץ. ואף אחד לא ידע איך ניתן לפתור את הריב ולהחזיר את השלום והשלווה לארץ הטובה.

יום אחד הגיע אורח לבקר את המשפחה של נור, הוא היה לבוש בגלימה רחבה וגדולה והיה לו זקן ארוך ארוך ועיניים עמוקות ומבריקות. המשפחה של נור אירחו אותו כיד המלך וכיבדו אותו מהירקות שגדלו בגינתם. לאחר הביקור הלך האורח להתארח את המשפחה של אדם, וגם שם התקבל בסבר פנים יפות ואירחו אותו בכל שהיה להם.

באותו לילה הדליק האורח מדורה גדולה בדיוק בגבול בין השדות של שתי המשפחות. הוא כינס את כל האנשים משתי המשפחות ואמר: אני אברהם, אבא של אבא של אבא של אבא של סבא של המשפחה של נור. וגם…. של המשפחה של אדם כן כן… סבא של סבא של סבא שלכן היה אני! של שתי המשפחות! לפני המון המון שנים  גרתי כאן בארץ והיו לי שני ילדים, אחים. מאחד מהם יצאה המשפחה של נור ומאחד מהם יצאה המשפחה של אדם.

ועכשיו אני נמצא בשמיים ומסתכל עליכן תמיד מלמעלה. ומנסה לשמור על שתי המשפחות, וכל הארץ שלנו.

לאחרונה אני רואה את הריב שלכם וזה מכאיב לי מאד, וגורם לארץ היפה שבנינו כאן להתקלקל.

כל בני המשפחה הגדולה הקשיבו לו וחשו בליבם עצב גדול. והם החליטו שאולי הם יוכלו לתת חלק מהשדה שלהם, וחלק מהבתים שלהם , לבני הדודים הרחוקים שלהם. אולי בכל זאת יש מקום לכולם על האדמה הטובה. וכך היה...

התחלקו כולם בבתים, באדמות ובשדות והשלום חזר לארץ ישראל, וכל תושבי הארץ היה מספיק אדמה ואור טוב ומים צלולים כדי לכלכל את כל מחסורם.