ביער קסום עתיק, שם האלונים מתנשאים אל על ושורשיהם עמוקים באדמה, עמד לו עץ תפוחים צעיר ורך. לילה אחד, כשהירח האיר את היער בקרניו הכסופות, הרים העץ הקטן את ענפיו אל השמיים וראה מחזה מופלא - כוכבים נוצצים כאילו תלויים על ענפי האלונים הגבוהים.

"הו, שר היער," לחש עץ התפוחים ברטט, "מה נפלאים האלונים עם כוכביהם הזוהרים! כמה אני משתוקק שיהיו גם לי כוכבים כאלה על ענפיי. רק אז ארגיש באמת מיוחד ושלם."

שר היער, ששמע את תפילתו של העץ הקטן, ענה ברוך: "סבלנות, ילדי היקר. כל דבר בא בעתו."

חלפו העונות, והאביב פרש את מרבדיו הירוקים על פני היער. פרחים ורודים-לבנים עדינים הופיעו על ענפיו של עץ התפוחים, וציפורים באו לשיר בצמרתו. אך העץ הקטן עדיין לא היה מרוצה.

"שר היער," קרא בלילות, "תודה על הפרחים והציפורים, אך ליבי עדיין כמה לכוכבים כמו של האלונים."

שר היער חייך בחכמה ואמר: "בני היקר, האם אינך רואה את היופי והקסם שכבר יש בך? הבט סביבך ותראה כמה ברכה אתה מביא ליער."

אך עץ התפוחים לא הבין. הוא המשיך לגדול ולהתפתח, ובסתיו התמלאו ענפיו בתפוחים אדומים ומתוקים. אנשים באו לקטוף מפריו ונהנו מטעמו. ובכל זאת, בלילות היה העץ מביט בערגה אל כוכבי האלונים.

לבסוף, בלילה סוער אחד, כששר היער רקד עם הרוח בין העצים, נשר תפוח מענפיו של העץ הקטן ונחצה לשניים.

"הבט פנימה," לחש שר היער, "מה אתה רואה?"

עץ התפוחים הציץ אל תוך ליבו של הפרי שנפל, ולתדהמתו גילה כוכב מושלם חבוי בתוכו.

"הנה כוכבך," אמר שר היער ברכות, "הוא היה בתוכך כל הזמן. לפעמים עלינו להביט פנימה כדי לגלות את הפלא שבנו."

מאותו יום ואילך, ידע עץ התפוחים שהוא מיוחד בדיוק כפי שהוא. הוא הבין שכל יצור נושא בתוכו כוכב קסום משלו, וכי היופי האמיתי נמצא בפנים, לא רק במה שנראה לעין.