בכל לילה היה שר היער יוצא לטייל בממלכה שלו. הוא היה מטייל ביער הגדול עם העצים, השיחים, הפרחים והעשב. הוא היה מהלך ביניהם, מקשיב, משגיח ומלטף.

הוא היה מברך את הצמחים הרכים ומבריא את החולים בנגיעה קלה ובמילה טובה. לילה אחד, בזמן שטייל בין עציו האהובים, שמע לפתע קול בכי. הוא מיהר לעבר הקול והגיע לקרחת יער.

הוא ראה שם עץ קטן וקוצני, מתייפח לו חרישית. שר היער התכופף ושאל, "מדוע אתה בוכה, עץ קטן?" "אני בוכה," יילל העץ הקטן, "כי אני שיח, כי אני עץ מכוער ודוקרני. אף אחד לא אוהב להביט בי ולא רוצה לגעת בי. אני לא מפיץ ריח טוב ואפילו פרחים אין לי." "ואיך היית רוצה להיראות?" התעניין שר היער. העץ הקטן היסס לרגע ואז אמר, "הלוואי שהיו לי עלי זהב במקום קוציי הקוצניים."

שר היער חייך חיוך רחב ואמר, "התעודד עץ קטן והפסק לבכות. כשתתעורר תגלה כי משאלתך התמלאה." הוא ניגב לעץ את דמעותיו ונשאר עמו עד שנרגע ונרדם.

למחרת התעורר העץ והתקשה לפקוח את עיניו. ברק עז היכה בהן. הוא היה מכוסה כולו מלמטה עד למעלה בעלי זהב יפהפיים וזוהרים.

העצים שמסביבו היו מופתעים מאוד. הם הניעו את צמרותיהם העלוות בהתרגשות והחמיאו מאוד לעץ. העץ הקטן מצמץ בעיניו מרוב בוהק וזרח מרוב עונג.

מאוחר יותר הופיע איש ביער. כאשר ראה את העץ הנוצץ לא האמין למראה עיניו. מיד רץ לעברו, שלף שק גדול ובידיים רועדות ולהוטות תלש את העלים הזהובים בזה אחר זה. הוא דחס את העלים לתוך השק ומילא אותו תוך כדי מלמול נרגש: "איזה בר מזל אני. איזה יום נפלא. אני עשיר, אני עשיר." העץ הקטן ניסה למחות ולהתגונן. הוא אפילו התחנן בפני האיש שיניח לו. אך דבר לא עזר. האיש לא הבין את קריאות העץ וגם לא היה לו אכפת.

הוא עזב את העץ רק אחרי שלא נותר עליו אפילו עלה זהב אחד. באותו לילה כשטייל שר היער ביער כמו תמיד, הוא שמע קול בכי.

הוא פנה לכיוון הקול ומצא שוב את העץ בוכה. מרוט הוא ושטוף דמעות. "מה קרה עץ קטן?" שאל בדאגה.

"אני בכלל לא בטוח שעלי הזהב היו רעיון טוב כל כך," אמר העץ הקטן. הוא מיהר להוסיף: "ואני מצטער שלא ביקשתי במקומם עלי בדולח." שר היער ליטף את העץ ברכות ואמר: "עלי בדולח עלולים להישבר. הכל יהיה בסדר עץ קטן. עצום את עיניך ואל תחשוב עוד על מה שקרה. מחר תקבל את עלי הבדולח שביקשת."

והוא לא עזב אותו עד שנרדם. בבוקר התעורר העץ לקול צלילים עדינים ומתנגנים. רוח הבוקר הקלילה שיחקה ברכות בעלי הבדולח החדשים שכיסו אותו.

העץ לא ידע את נפשו מרוב התרגשות. העצים השכנים הביטו בו בתדהמה ולא פסקו להתלחש זה עם זה. העץ הקטן נראה מבריק וקורן, וצלילים ענוגים כשל פעמונים נשמעו ממנו. אחר הצהריים החלו עננים לכסות את היער. השמיים קדרו והרוח התחזקה.

סערה פרצה. הרוח הכתה בפראות בעלי הבדולח העדינים, ואלו החלו להישבר.

לא עבר זמן רב והרוח המצליפה ניפצה את כל העלים הדקיקים. השיח הקטן התפלל, בכה והתפתל. אולם דבר לא עזר.

שוב הוא נשאר עירום וסביבו פזורים רסיסי הבדולח. הוא היה רטוב כולו ועמד שם רועד מקור. בלילה שוב שמע שר היער את העץ מיבב ושוב ניגש אליו.

"מה קרה הפעם עץ קטן? מדוע אתה שוב עירום?" שאל. העץ סיפר לו בקול חנוק מדמעות על הסערה החזקה שניפצה את עלי הבדולח שלו לרסיסים. שר היער הקשיב לעץ ברצינות רבה ואז אמר:

"אני מצטער לשמוע על כך. האם יש עוד משהו שאוכל לעשות למענך?" העץ הקטן הרהר ואז אזר אומץ ואמר: "אני חושב שפרחים. כן, אני רוצה פרחים. זה יכול להיות נהדר. הלוואי שהייתי מכוסה כולי בפרחים. זו משאלתי." שר היער חייך בעצבות אבל הבטיח לעץ שפרחים אכן יקבל. "לך לישון ואל תדאג."

כך אמר והלך. כשהגיע הבוקר, העץ הקטן התעורר ושמח לגלות שכולו עטוף בפרחים בשלל צבעים. ריחם המשכר של הפרחים משך אליו מכל עבר דבורים, פרפרים וציפורים יונקי צוף.

כולם חגו זמזמו ופיזזו סביבו. העץ הקטן הפך מיד לנושא השיחה ביער כולו. הוא בקושי הצליח להכיל את השמחה והגאווה שמילאו את ליבו.

הוא השתחצן לכל הכיוונים. הוא פרש את ענפיו הפורחים כמו טווס גאוותן. אכן זה היה מחזה מלבב, אבל מאוחר יותר הזדמנה לקרחת היער חבורה רעשנית של ילדות.

הן ראו את העץ הפורח, חשו אליו והתגודדו סביבו. הן הריחו את הפרחים, נגעו בהם ומששו אותם בהתפעלות. ילדה אחת לא התאפקה וקטפה לה פרח אחד קטן.

בין רגע החלו כל הילדות לקטוף במרץ את שאר הפרחים. ידיים קטנות קטפו וקטפו, והעץ המפוחד ניסה להגן על עצמו, אך ללא הצלחה. רק לאחר שקטפו את כל פרחיו, עזבו הילדות את העץ המסכן, כשהן עליזות וצוחקות.

ובלילה, כשטייל שר היער בין העצים, מצא שוב את העץ הקטן ומולו מייבב. אפילו פרח אחד קטן לא היה עליו. שר היער התקרב אל השיח ושאל, "היכן הפרחים שלך עץ קטן?" והעץ סיפר לו בין יבבה ליבבה איך הגיעה קבוצת ילדות לקרחת היער וקטפה את כל פרחיו.

שר היער נאנח ושתק. והעץ הוסיף ולחש בזהירות: "תסלח לי, בבקשה, שר היער היקר. אני יודע שביקשתי יותר מדי, ואולי באמת כבר הגזמתי. אבל אנא, האם תהיה מוכן לעזור לי רק עוד הפעם? האם תוכל לתת לי עלים ירוקים ופשוטים? כמו שיש לכל שאר העצים, בבקשה." שר היער חשב לרגע והנהן.

"עלים ירוקים ביקשת. עלים ירוקים תקבל. לילה טוב," אמר והמשיך בדרכו. הבוקר הגיע והעץ התעורר. הוא שמח כל כך לראות שהוא מכוסה כולו בעלים ירוקים, חדשים ורעננים.

הוא פשט בהנאה את ענפיו הרעננים לכל הצדדים. שכניו העצים היו נבוכים. אחרי הכל, העץ הקטן שינה את עליו מדי יום.

אבל לפנות ערב נכנסה ליער עז תועה ורעבה. היא שוטטה לה בין העצים ולפתע הבחינה בעץ הקטן, ירוק ורענן, שהתאים לה בדיוק במידותיו. היא יכלה להגיע בקלות לעליו הטריים.

העז החלה מיד לסעוד את ליבה בתאבון רב, בלי גינוני נימוס ובלי לגלות כל רגישות. העץ הקטן היה המום. הוא ראה איך עליו הירוקים והטריים נאכלים בזה אחר זה, והוא לא היה יכול לעשות דבר. העז סיימה ללחך את כל העלים. היא פסעה לה משם, שבעה ומתנודדת, והעץ נותר עומד במקומו האומלל, ערום ונוקש מצינה וקור.

כשהלילה ירד ושר היער יצא לביקורו הקבוע, נשמע שוב קול בכיו של העץ. שר היער לא האמין למשמע אוזניו ומיהר אליו. העץ הקטן והדומע סיפר לשר היער על העז שזללה את כל העלים.

"בבקשה, בבקשה, שר היער, הרחום וטוב הלב," בכה העץ. "אני מתחנן. זו הפעם האחרונה. החזר לי, בבקשה, את עליי הקוצניים והדוקרניים. אני מתגעגע לעץ שהייתי. אהיה מאושר בעצמי, אני מבטיח." כך ביקש העץ עם הרבה כוונה בליבו. שר היער נישק לעץ ואמר לו ברוך:

"אשיב לך בשמחה את עלייך הקוצניים. ועכשיו, ליל מנוחה וחלומות פז." שר היער נשאר ליד העץ הקטן עד שהוא שקע בתרדמה עמוקה.

למחרת התעורר העץ, הסתכל סביבו ונאנח בהקלה גדולה. עליו הקוצניים והדוקרניים שוב היו עליו. מעולם לא נראו לו עליו המחודדים והקוצניים חביבים ונעימים כמו עכשיו.

הוא ממש אהב אותם. העץ הקטן התמתח בשביעות רצון. הוא היה באמת מאושר.