היי שם בארץ רחוקה, מתחילה האגדה. עמוק עמוק בתוך האדמה חיה אימא ארנבת. ביום בהיר הולידה חמישה גורי ארנבות, לבנים וצחורים. רק ארנבת אחת לא נולדה לבנה, כולה כולה אדומה וגם מיוחדת במינה. 

כל הארנבות הקטנות ינקו מאימם הארנבת. כשהתחילו לגדול קצת, החלו מציצות החוצה מן המאורה אל העולם הגדול. מביטות אל אור השמש ומיד בורחות פנימה אל המאורה החשוכה. רק ארנבת אדומה היא לא פוחדת, אל העולם הגדול יוצאת, הרפתקאות היא מחפשת. יוצאות כל הארנבות הלבנות הקטנות אחריה אל העולם הגדול, מרחרחות את העשב הירוק והטרי. לא עוברות רגע קט וחוזרות הביתה אל אימא ארנבת.

יום אחד, כשיצאו הארנבות החוצה לאכול דשא, שמעו רחש בין השיחים. מיד רצו כל גורי הארנבות הלבנים חזרה אל תוך המאורה. רק ארנבת אדומה היא לא מפחדת, היא מתקרבת ומתקרבת ומה היא רואה? צב זוחל לו בין השיחים. "שלום לך צב," אומרת הארנבת האדומה. והצב, הוא סבא זקן, ממשיך לו בדרכו, ממלמל לעצמו.

לאט לאט יוצאות הגורים הארנבות הלבנות החוצה חזרה, ממשיכות ללעוס עשב ירוק וטרי. פתאום נשמע קול, קול רחש. מיד קופצות הגורים, קופצות הארנבות הלבנות חזרה אל תוך המאורה. והארנבת אדומה היא לא מפחדת, היא מתקרבת ומה היא רואה? צרצר קטן מקפץ לו בין העשבים, נעמד על גבעול גבוה ומצרצר. "שלום לך צרצר," אומרת ארנבת אדומה. וממשיכה היא בדרכה.

לאט לאט מפסיקים לפחד הגורים, הארנבות הלבנות יוצאות חזרה מן המאורה וחוזרות לאכול עשב ירוק וטעים. קרח-קרח נשמע רעש של ענף נשבר והארנבות הלבנות רצות במנוסה חזרה למאורה. והארנבת אדומה היא לא מפחדת, היא מתקרבת. בין השיחים מה היא רואה? במבי, עופר קטן נעמד לו בדשא ולועס. לועס ולועס עשב ירוק וטרי. "שלום לך במבי," אומרת הארנבת האדומה. והבמבי מהנהן בראשו. "שלום לך ארנבת." קופץ לו הבמבי במקום ורץ ואז נעמד ומסתכל שוב בארנבת האדומה.

"גם אני יודעת לרוץ," אמרה הארנבת ורצה אחרי הבמבי. "אה, אני בטוח שלא תוכלי להשיג אותי," אמר הבמבי ורץ עוד קצת קדימה אל תוך היער. והארנבת האדומה הזריזה, רצה בעקבותיו ומשיגה אותו. "בוא ונערוך תחרות של ריצה," אומר הבמבי קל הרגליים. "מסכימה," אומרת הארנבת האדומה. "אחת, שתיים, שלוש" ושניהם רצים אל תוך היער. הבמבי קל הרגליים מדלג ומקפץ והארנבת אחריו. הארנבת האדומה כל כך מהירה, היא לא מפגרת. רצה, רצה וליד הבמבי נצמדת. שניהם ממשיכים לרוץ ולרוץ, לרוץ ולרוץ. כל היום התחרות נמשכת. התעייף הבמבי ונעצר. והארנבת מיד לידו. "את מהירה," אומר לה הבמבי.

ופתאום שמים לב השניים שהשמש שבשמיים כבר עומדת לשקוע. השמיים אדומים. "איך נחזור הביתה?" אומר הבמבי מפוחד. "איבדנו את הדרך?" "אל תדאג," אומרת ארנבת אדומה. "אני אשמור עליך." מחפשים השניים ומוצאים גזע עץ חלול. "נישאר כאן הלילה." נכנסים לתוך גזע העץ. מתכסים בעלים יבשים. מתקרבלים השניים, הבמבי והארנבת האדומה. ישנים שינה עמוקה.

מתעוררים לקול ציוץ ציפורים. מסתכלים כה וכה. הרי הם בתוך גזע העץ החלול. יוצאים השניים, הארנבת האדומה והבמבי, ומחפשים קצת מים. לידם זורם נחל קטן. שותים השניים מן המים. מחפשים ביער סימן כיצד לחזור הביתה. משוטטים כה וכה. אוכלים עשב ירוק. מתחילים לחפש את הכיוון.

פתאום השמיים מתקדרים. עננים כבדים אותם מכסים. וברק מאיר את השמיים וניתך ישר על האדמה. פוגע בעץ, בגזע העץ היבש. והעץ נדלק ובוער. "מהר לברוח!" קורא הבמבי. וכל הציפורים משם נמלטות במנוסה. אך ארנבת אדומה? לא. היא לא בורחת. "חייבים לכבות את העץ," אומרת ארנבת אדומה. "לפני שכל היער יעלה בשריפה." "מה?" קורא הבמבי בתדהמה. "לברוח! לברוח עכשיו!" אך ארנבת אדומה? היא לא בורחת.

היא חוזרת אל הנחל הקטן. ממלאת את פיה מלוא הפה מים. רצה אל העץ, ומתיזה את המים. והבמבי הוא בעקבותיה. ממלא את פיו מים. הוא רץ חזרה אל העץ. מתיז את המים. והעץ בוער. רק פה ושם נכבה מן המים. "מהר!" קוראת הארנבת האדומה לציפורים. "עופו ביער. קראו לכל החיות. שיבואו לעזרתנו." והציפורים הן מציצות. עפות לכל עבר. וקוראות לכל החיות.

כולם בשיירה ארוכה מסתדרים. מן הנחל מים בפה שואבים. רצים אל העץ הבוער. ואת המים מתיזים. עוד ועוד מים. הארנבת רוכבת ואחריה החיות. על העץ הן מתיזות. לאט לאט נכבה הגזע הבוער והסכנה חולפת.

"מוטב שנשוב הביתה," אומרת ארנבת אדומה. היא רצה והבמבי לידה. חיש מהר חוזרים הם הביתה. לקרחת היער האהובה. והיא נפרדת מהחברים ומבטיחים להיפגש שוב באחד הימים. והארנבת האדומה אל המאורה היא חוזרת. ואימא הארנבת איננה יודעת לאן הלכה ומה היא עשתה.