סנדלר, שחי בכפר קטן, תפר זוג נעליים, ועל דלתו שמע דפיקה, אולי דפיקותיים. טוק-טוק-טוק, טוק-טוק-טוק, "זו אני, ילדה קטנה, פתח לי, פתח בבקשה." פתח הסנדלר את דלתו, וראה ילדה קטנה לעומתו. "פוחדת אני, סנדלר יקר, כי מחר עליי ללכת לגן." "אל תפחדי, ילדה קטנה, אתן לך נעליים של אומץ במתנה." ישב הסנדלר, גזר ותפר נעליים אדומות של אומץ.

והילדה שכה פחדה, נעלה את נעליה ובלב בוטח צעדה, והנעליים זוהרות ולכולם קורצות. הגיע למקום חמור, "מה נוצצות נעלייך, גלי לי הסוד?" אמרה הילדה, "תן לי את גבך ועליו אעלה, ואת סודי לך אגלה." הנהן החמור באוזניו וזנבו, והילדה קפצה על גבו. ובשירה אדירה של אי-אה, אי-אה, המשיכו שניהם בדרכם.

גילתה הילדה לחמור את סודה, על הסנדלר ועל פחדה. צחק החמור, "אי-אי-אי-אי-אי-אי, אי-אי-אי-אי-אי, הגן הינו טוב ביתי, אי-אי, אין בו דובים ואין קיפודים, אלא רק ילדים חמודים חמודים." צחקה הילדה ומהחמור נפרדה והמשיכה ללכת לגן לבדה. וממעל מעגלים של ציפורים נודדות, עפות אל ארצות רחוקות. שאלה הילדה, "אתן לא פוחדות?" ובציוץ של חדווה הציפורים ענו:

"אור השמש חימם את לבנו, אומץ, אהבה ושמחה מילאונו. גרעיני דגן בבטננו הרכה, צידה לדרך ארוכה." ניסתה הילדה לעוף איתן, אך נעליה דגדגו ברגליה ולחשו: "אנחנו כאן, רוצות כבר ללכת לגן." והילדה, שיר שמח לנעליה זימרה, עד אשר הגיעו אל ראש הגבעה, ושם את הדלת הירוקה פתחה, ואומץ ושמחה מילאו את לבה.