יום אחד החליט הדוד ירושלים לצאת לטיול מחוץ לעיר. הוא לקח את מקל הנדודים שלו ויצא לדרך.

הוא הלך בדרך כברת דרך. אך אט-אט החלה השמש עולה בשמיים וכופחת על ראשו. היה חם כל כך, הוא היה חייב למצוא מחסה.

הביט הדוד ירושלים לצידי הדרך וראה עץ תאנה ענקי. אמר לעצמו: "אסתתר כאן מתחת לעלים עד שהשמש תרד מעט והחום יעבור". נכנס הדוד ירושלים תחת עץ התאנה ושם היה משב רוח קריר ונעים.

והנה, בעודו יושב תחת עץ התאנה, הגיעה שיירה של סוחרים רכובים על חמורים. גם עליהם השמש כפתה וחיפשו הם מסתור.

נכנסו גם הם מתחת לעץ התאנה. ראה הדוד ירושלים את הסוחרים ושאל אותם: "מאין אתם מגיעים?" "או, אנחנו מגיעים מדמשק, העיר הרחוקה בסוריה". "ומה על גב החמורים שלכם?" שאל הדוד ירושלים.

"שם בתוך השקים יש לנו סוכריות טופי. האם הילדים בירושלים אוהבים סוכריות? מקווים אנו למכור את הסחורה בירושלים". "או, אני בטוח שהם ישמחו לסוכריות", אמר הדוד ירושלים.

לפתע נחיל של דבורים יצא והחל מזמזם, מתקרב אל עבר שקי הטופי, שמריחים את הריח המתוק הניגר מן השקים. החמורים החלו מפחדים, רצים לכאן ולשם. הסוחרים פחדו שהחמורים יברחו עם הסחורה על גביהם, והם יאבדו את כל ממונם.

"עשה משהו, עשה משהו!" התחננו הסוחרים לדוד ירושלים.

מה עשה הדוד ירושלים? החל מדליק מדורה שם תחת עץ התאנה. ואחר שהדליק את האש, שם עלי תאנה ירוקים על גבי האש.

עשן סמיך החל עולה מעלה מעלה. "אתה משוגע? אתה תחנוק אותנו!" קראו הישמעאלים הסוחרים מדמשק. הדוד ירושלים המשיך בשלו.

ענן העשן התפזר תחת עץ התאנה, ותכף ומיד הדבורים הסתלקו כלעומת שבאו. אז כיבה הדוד ירושלים את המדורה. הסוחרים כל כך שמחו שהדבורים הסתלקו והחמורים נרגעו.

"ניתן לך במתנה שק אחד מלא בסוכריות טופי על שהצלת את ממוננו", אמרו הסוחרים הישמעאלים. והדוד ירושלים שמח.

הוא מילא את השק כמה שרק יכל לשאת על גבו, ומיהר לשוב חזרה לעיר ירושלים. מאותם הימים תמיד היו בכיסיו של הדוד ירושלים סוכריות טופי. ולאחר התפילה, כשהילדים ידעו שדעתו של הדוד ירושלים שמחה, היו ניגשים אליו ואומרים: "תן לנו, תן לנו סוכריות".

והדוד ירושלים היה תוחב את ידיו פנימה לתוך כיסיו העמוקים, ומוציא סוכריה טופי לכל ילד.