לפני הרבה הרבה שנים, כשהייתי ילד קטן, חייתי בעיר ירושלים. באותו הזמן לא היו ממתקים וסוכריות כמו שיש היום.

הממתק שלנו הילדים היו תמרים מתוקים שגדלו על עץ דקל שצמח קרוב לשכונה. אך הייתה בעיה אחת. במרומי עץ הדקל היה קן של דַּבּוּרִים, כאלה גדולים צהובים, אדומים, שחורים.

וכל ילד שניסה לטפס על עץ הדקל, לעלות מעלה מעלה, כדי לקטוף את אחד התמרים המתוקים, היו הדַּבּוּרִים יוצאים ונותנים לו עקיצה הגונה בישבן. אה, זה היה כואב כל כך. ובכן, אנחנו מאוד רצינו את התמרים המתוקים ולא הייתה לנו דרך להגיע אליהם.

אז ביקשנו עזרה מהדוד ירושלים. הדוד ירושלים היה איש צעיר שגר בשכונה. אף אחד מאיתנו לא באמת ידע את השם שלו, ולכן כולנו קראנו לו דוד ירושלים.

הוא תמיד היה עוזר לנו. אז אנחנו הילדים הלכנו אליו וביקשנו, "דוד ירושלים, דוד ירושלים, תגרש את הדַּבּוּרִים שנוכל לקטוף תמרים מתוקים." והדוד ירושלים אמר, "איך אני אגרש את הדַּבּוּרִים? מה אני יודע לגרש דַּבּוּרִים?" אבל אנחנו הילדים, לא הפסקנו, והתחננו והפצרנו.

"בבקשה, בבקשה, דוד ירושלים, תגרש את הדַּבּוּרִים, אנחנו רוצים את התמרים." וכך המשכנו יום יום להתחנן ולהפציר. עד שלא הייתה לדוד ירושלים שום ברירה.

הוא היה חייב לעזור לנו. דוד ירושלים יצא לגבעות, לחפש דברים שיעזרו לו. הוא מצא מקל ארוך, הוא מצא פחית שימורים ישנה וריקה, גם כף ישנה, חבל ושק.

את כל הדברים הוא אסף לצריף שלו. שמענו אותו עובד שם, דופק בפטיש ומחורר את פחית השימורים. אחר כך יצא עם משהו משונה.

את החבל הוא השחיל דרך חור בפחית השימורים. וקשר את הכף לחבל. את פחית השימורים הריקה העמיד כמו כובע על גבי המקל הארוך.

ואז הוא התקרב אל עץ הדקל הגבוה. אנחנו עמדנו מרחוק והבטנו. דוד ירושלים התקרב, הרים את המקל גבוה.

כך שפחית השימורים הייתה ממש בראש האילן. ואז הוא החל למשוך בחבל הארוך. החבל היה קשור לכף בתוך פחית השימורים.

הכף התנדנדה והחלה מצלצלת. "לינג לונג, לינג לונג, לינג לונג." הדַּבּוּרִים שמעו את הרעש מבחוץ וחשבו שאויב מתקרב.

מיד הם יצאו והחלו לעקוץ את פחית השימורים. לפחית השימורים לא קרה שום דבר. אבל הדַּבּוּרִים המסכנים איבדו את כל הכוח שלהם.

הם נפלו על הרצפה מעולפים. אז הדוד ירושלים לקח את השק הגדול, הכניס את כל הדַּבּוּרִים פנימה וקשר את השק בחבל. הוא לקח את השק איתו אל עבר הפרדסים שמחוץ לעיר.

בינתיים הדַּבּוּרִים החלו להתעורר בפנים ונשמע זמזום מתוך השק. דוד ירושלים לא פחד. הוא לקח את השק, קשר אותו לאחד העצים הרחק הרחק מן השכונה.

נעמד רחוק כאשר הוא מחזיק בחבל. כשהוא הסתתר מאחורי העץ, הוא משך בחוזקה בחבל. החבל התנתק מהשק והשק נפתח.

הדַּבּוּרִים יצאו מן השק וחיפשו מי זה שקשר אותם בשק. אך כיוון שלא ראו אף אחד, הסתלקו. והדוד ירושלים חזר אלינו אל השכונה.

עכשיו יכולנו לטפס על עץ הדקל כמו על סולם גבוה גבוה ולקטוף את התמרים המתוקים. זה היה מעדן מלאכים.