יונת הפלאים ומרבד הקסמים
מאת:
עיבוד כרמי ינון
הרחק הרחק מארץ ישראל, מעבר למדבר הגדול, בארץ תימן, בבית קטן ודל, נולדה הילדה ציונה, לאחים ואחיות גדולים, קטנים וקטנטנים. משפחה גדולה.
ילדה נאה היא ציונה. שחורה ונאה, עיניים שחורות וחולמות, ראש עטור תלתלים שחורים, פנים שחומות ושזופות, גוף גמיש וזריז, רגליים קלות וקלילות.
ובבית אין פת לחם, אין טיפת חלב. רעבים הילדים, צנומים ורזים. אביה ואמה של ציונה רוצים לעבוד, לפרנס את בניהם, אך אין נותנים להם לעבוד. גזירה חמורה על היהודים בארץ תימן.
וציונה, האחות הבכירה, רוצה לעזור לאבא, לאמא, לאחיה הקטנים, אך אינה יודעת במה וכיצד.
לילה אחד, שומעת ציונה קול רחוק: "הרחק הרחק שם, מעבר למדבר וים, ישנה ארץ גאולה, ארץ, ארץ סגולה. יהודים שם מתקבצים מכל כנפות תבל, זורעים הם וקוצרים בארץ ישראל. קומי, צאי, את הארץ בקשי, וייטב לך ולכל אשר אתך."
הולכת ציונה לחפש את ארץ הסגולה, הולכת והולכת, מחפשת ומחפשת, ואת הדרך אינה יודעת.
פתאום מופיעה להקת תנים מייללים: "אהו, אהו, אהו". "עמדו תנים, עמדו נא רגע, אולי שמעתם, אולי ידעתם, אי הדרך אל ארץ הסגולה, ארץ הגאולה?" "לא ידענו, לא שמענו," אומרים התנים.
וציונה ממשיכה בדרכה במדבר הגדול. השמש קופחת על ראשה והחול לוהט תחת רגליה. צמאה היא ועייפה, אך אינה מוותרת.
והנה רואה ציונה גמל גדול ועליו רוכב בדואי זקן. "שלום לך, איש המדבר," קוראת ציונה. "אולי תדע להגיד לי איך מגיעים לארץ ישראל?" הביט בה הבדואי הזקן במבט חכם ואמר: "ילדה קטנה, הדרך ארוכה ומסוכנת. לכי צפונה עד שתגיעי לעץ גדול ובודד במדבר, ומשם פני מערבה."
מודה ציונה לאיש הזקן וממשיכה בדרכה. הולכת ימים ולילות, עד שמגיעה לעץ הגדול והבודד.
ליד העץ יושב נחש ארוך ומתפתל. "נחש, נחש," פונה אליו ציונה בזהירות, "אולי תדע להראות לי את הדרך לארץ ישראל?" "שששש..." לוחש הנחש, "המשיכי מערבה עד שתגיעי לים הגדול. שם תמצאי את דרכך."
מודה ציונה לנחש החכם וממשיכה ללכת. הרגליים כואבות, הגוף עייף, אך התקווה מחזקת את רוחה.
אחרי ימים רבים של הליכה, מגיעה ציונה אל שפת הים הגדול. גלים כחולים נושקים לחוף והיא אינה יודעת כיצד לחצות את הים העצום.
עייפה מאוד, שוכבת ציונה לנוח על החוף. פתאום היא רואה יונה לבנה, צחורה כשלג, יורדת משמיים ונעמדת לידה. עיניה של היונה חכמות ומבינות.
"יונה יפה," לוחשת ציונה, "האם תוכלי לעזור לי להגיע לארץ ישראל?"
היונה מביטה בציונה, מרימה את כנפיה הלבנות ועפה משם. ציונה מביטה אחריה בעצב, חושבת שגם היונה נטשה אותה.
אך הנה, כעבור זמן קצר, חוזרת היונה ואיתה מרבד מופלא, מרבד קסמים צבעוני ומרהיב.
"יונת פלאים!" קוראת ציונה בשמחה.
היונה מניחה את המרבד ליד ציונה. מבינה ציונה שעליה לשבת על המרבד.
מתיישבת ציונה על המרבד הקסום, והנה פלא - המרבד מתרומם מעלה, מעלה. טס הלאה, הלאה על פני המדבר הגדול והים הכחול.
ציונה אוחזת בחוזקה במרבד, לבה פועם בהתרגשות. מתחתיה חולפים נופים מרהיבים, מדבריות וימים, הרים ועמקים.
והנה סוף סוף עומדות רגליה של ציונה על אדמת ארץ ישראל. מתכופפת ציונה, ודמעות גיל נוצצות בעיניה, והיא מנשקת את עפר הארץ.
והיונה, יונת הפלאים, עפה שוב אל מעבר לים, אל מעבר למדבר, אל ארץ תימן.
"לאן עפה היונה, ילדים? אולי יודעים אתם?" ודאי עפה להביא עוד ילדים!
ואמנם, אחרי ימים מספר, חוזרת יונת הפלאים ואחריה מרבדי קסמים רבים, ועל המרבדים האחים והאחיות של ציונה, וילדים רבים אחרים מארץ תימן.
והנה מארבע כנפות הארץ, באו המון המון ילדים, וילדי הארץ קוראים: "יונת הפלאים, יונת הקסמים, כנפייך הלבנות, כנפייך הטהורות, גאולה מביאות לארץ החמדה, לארץ הסגולה!"
ומאז, בכל פעם שילדים מביטים אל השמיים ורואים יונה לבנה, הם יודעים - זו יונת הפלאים, שמביאה ילדים מכל קצוות תבל לארץ ישראל, לארץ הסגולה.