מעשה בחייט יהודי אחד שגר ברומי, עירו הגדולה של הקיסר. בערב יום הכיפורים הלך החייט מביתו הדל לקנות לו דג לסעודה מפסקת של ערב כיפור. כשהגיע לשוק, שאל את סוחר הדגים: "יש לך דג בשבילי?" ענה לו הסוחר:

"נותר לי רק דג אחד אחרון. דג מעולה! דג כזה מגיע פעם בשנה. וכבר יש לי קונה! האדון שלידך רוצה לקנות אותו בחמישים פרוטות" אמר הסוחר בגאווה.

"חמישים?" השיב החייט. "אני אתן לך מאה וחמישים." הקונה, עבדו של שר העיר, ששמע את הצעת החייט, קפץ והוסיף על המחיר:

"אני אתן שלוש מאות."

"שלוש מאות פרוטות? אני אתן דינר שלם."

"אני נותן שני דינרים."

וכך הוסיפו שניהם על המחיר, עד שהחייט הכריז: "12 דינרים!"

"12 דינרים בעבור דג?" הזדעזע עבדו של שר העיר. "זה כבר מוגזם. סכום כזה אפילו אני איני מוכן לשלם."

שמח הסוחר שקיבל כסף רב כל כך תמורת הדג, והלך העבד העצוב לבית השר, והחייט הלך לביתו להכין את הדג לסעודה מפסקת. והנה, כשחתך את הדג כדי להכינו לסעודה, גילה שם לתדהמתו מרגלית יפה.

הניח החייט את המרגלית למשמרת עד למוצאי החג, הכין את הדג לסעודה מפסקת, והכין את כל הסעודה.

כשחזר העבד לבית השר, כעס עליו אדונו: "שלחתי אותך לקנות דגים בשוק? למה לא קנית אפילו דג אחד?" ענה לו העבד:

"הלכתי לשוק ולא נותר שם אלא דג אחד ושני קונים. אני ויהודי אחד שהיה מוכן לשלם תמורתו 12 דינרים." כעס השר:

"מי הוא אותו יהודי עשיר ושוטה שחוגג לו בעוד אני איני יכול לאכול דג? אם הוא עשיר כל כך, עליו לשלם יותר מיסים לשר העיר." והשר ציווה על העבד לגבות מהחייט מיסים נוספים.

הלכו שר העיר ועבדו לביתו של החייט היהודי. היה ערב, ולהפתעתו גילה השר שלא מדובר בארמון אלא בבית דל. "אולי הוא מחביא את עושרו כדי לא לשלם מיסים?" אמר השר בליבו. "הוא בטח יושב בבית ואוכל מטעמים יקרים."

ואולם הבית היה ריק. "אתה מחפש את החייט?" שאלו השכנים. "כל היהודים הלכו לבית הכנסת."

"אה," חשב השר, "בית הכנסת. בטח שם נמצא כל עושרו של היהודי. והוא אוכל ושותה שם עם כל חבריו."

הלכו לבית הכנסת, וגם שם הופתעו. מרחוק ציפו לשמוע קול משתה, ובמקום זאת שמעו נעימות תפילה עדינה. וכשהתקרבו, במקום אנשים יושבים לסעודה בבגדי פאר, הם ראו יהודים יוצאים יחפים מבית הכנסת.

כשפגשו את החייט שאלו אותו: "אתה עשיר גדול? איך אדם פשוט כמותך קונה דג ב-12 דינרים?"

"אינני עשיר גדול," ענה החייט, "אני אדם פשוט."

"באמת? אולי אתה פשוט אדם שאוהב מאוד לאכול ומוכן לשלם סכום כזה עבור ארוחה טובה."

שוב הפתיע אותם החייט: "אני אסביר לכם. יש לנו יום אחד בשנה שהוא יום צום. יום שמכפר על כל העבירות שלנו. כדי לכבד את היום הזה אני מקבל את פניו בסעודה טובה. לא מתוך רעבתנות אני אוכל, אלא לכבוד היום הקדוש."

שמעו השר ועבדו את ההסבר. הבינו שהחייט אינו עשיר. השתאו מהנוהג המיוחד.

ראה הקדוש ברוך הוא את מעשיו של החייט ואמר: "ראו כמה אוהבים ישראל את יום הכיפורים. הם מכבדים אותו גם באכילה ובשתייה וגם בצום. צמים במשך כל היום, אוכלים ושותים לפניו ואחריו. ואותו החייט ששילם 12 דינרים, ראוי שיהיו לו 12 אלף דינרים."

ואכן למחרת החג, מכר החייט את המרגלית ב-12 אלף דינרים ויתפרנס מהכסף כל ימי חייו.