בערב ראש השנה ירדה אישה זקנה אל חוף הים. צעדיה היו כבדים, כתפיה שחוחות והגבה נשא מסע כבד ורב: שני שקים, האחד מלא אוצרות והשני שחור. כל צעד עלה לאישה הזקנה במאמץ עצום. וכך, צעד אחר צעד, הגיעה לפאת המים.

טבלה האישה את רגליה היגעות בתוך המים, והחלה פוסעת אל השמש השוקעת. לאט לאט קלו רגליה. המים שטפו את הלכלוך מבגדיה, והם נגלו במלוא יופיים והדרם. היו אלה בגדי מלכה. זאת הייתה השנה שעברה. היא צעדה על גלים ונכנסה אל תוך השמש שקיבלה אותה באהבה, ולקחה ממנה את מסעה הכבד - את שק האוצרות ואת השק השחור.

הייתה השנה שעברה כל כך עייפה שמיד נרדמה בזרועותיה החמות של השמש השוקעת. כל העולם נפרד מן השנה שעברה. "תודה לך," שרו הגלים, "תודה לך," שרה הרוח, "תודה," אמרו העננים. השמש ירדה למצולות, ושם היא השכיבה את השנה שעברה לישון על מצע רך, והנחילה לה חלומות מתוקים.

שם בגן האלמוגים נמה גם השנה החדשה. נגעה השמש בלחייה של השנה החדשה ואמרה, "התכונני, כל העולם מחכה לך." עם שחר צייצו הציפורים "בוקר טוב, בוקר טוב. היכונו, היכונו לבוא השנה החדשה." השמש עלתה ברוב הדרה, נשקה בקרניה את השנה החדשה ואמרה, "צאי לדרך שנה חדשה. מסע ארוך לפנייך!"

מבין זרועות השמש דילגה הנערה הצעירה, והיא כולה לבנה וזוהרת. עיניה מאירות מאירות, לחייה אדומות כתפוחים, ובידיה פרחים רעננים. ושני שקים ריקים? צחקה השנה החדשה למראה העולם היפה. צחוקה התגלגל על הגבעות, היערות, השדות. שמעו זאת החיות, שמעו זאת העצים והפרחים. שמעו האנשים והילדים, ויצאו לקבל את פניה. וכולם אמרו, "בואך לשלום שנה חדשה. בואך לשלום."