top of page
שתיל באדמה.jpg

חבל טבור לאדמה

מאת עפרית קלס | חורף תשפ"ג

 

זכיתי לגדול בין מרחבי טבע חופשים, נגישים, בטוחים ועוצמתיים. מגיל צעיר מלווות אותי חוויות של קשר בלתי אמצעי עם הטבע. אני זוכרת, כילדה בגן, את הריח של הגשם על האדמה היבשה לאחר הקייץ. אני זוכרת, בצהריים לאחר בית-ספר, איך הלכנו לאיבוד בסבך בחורשה, והדמיון שלי הפליג להרפתקאות מסמרות שיער. או כשברחנו מהתיכון- לרבוץ בשדות החרדלים, בשיכרון חושים של ירוק וצהוב, וליטוף השמש הממיס. אני זוכרת טיולי ערב כחיילת משוחררת, אל נקודה מיוחדת, שבו הייתה מתעוררת רוח פרועה, בתום יום חמסין. ואיך מגע הרוח היה מעיר את הגוף המותש מהחום, וממלא בתשוקה לחיים. ועוד, ועוד. אינסוף זיכרונות, שמערבבים טבע, חושים, חוויות, רגשות, מחשבות וידיעות על העולם. לא היו פחד או סכנה, ולא היה צריך לשמור על הטבע, לדאוג לו או לטפח אותו. הוא פשוט היה שם - מקיף את הכול, חזק מהכול, מזכיר, מנחם, מעודד. מחזיר אל הסדר הטבעי, הבריא, של הבריאה.

החוויות האלו מלוות אותי כל חיי. הקשר לטבע הוא משענת איתנה, שאני חוזרת אליה בכל פעם שהנשימה נאבדת לי.  הוא אמצעי ישיר אל תחושות הרווחה והידיעה הפנימית. הוא הבסיס לקשר עם העולם, לרצון לקחת עליו אחריות ולנסות להשפיע עליו לטובה.

בחינוך ולדורף אנו מאמינים, שכל ילד מגיע לאדמה עם קשר כזה. הוא חש אחדות עם הסביבה, ומרגיש שבמהות הכל שלם בלתי ניתן להפרדה. הקשר הזה הוא הבסיס לתחושת השייכות של הילד לעולם, והוא המצע לבריאות ולאחריות שיצמחו במבוגר. לכן אנו מנסים לאפשר ולהעצים את החיבור הזה, שהוא כה מובן מאליו, ויחד עם זאת- כה זקוק להגנה ולטיפוח.

רבים מהכלים שלנו מכוונים לחזק את הקשר הזה- למשל: שימוש בחומרים טבעיים בעיצוב הגן, בבחירת הצעצועים, הריהוט, והחפצים. המלאכות שנעשה מערבות ברובן חומרים טבעיים. הילדים נוגעים, משתמשים, מוקפים בחומרים שמקורים טבעי, וזה מחזק את האיכות הזו בתוכם. גם שינויי העונות מקבלים מקום נכבד בתכנים שלנו- בסיפורים, בשירים, במעגל הבוקר, בפינת העונה ועוד. הנפש שלנו מושפעת מעונות השנה, ומשתנה עם מזג האוויר. כשהחוויות האלו מקבלות אישור והתייחסות בחיי הגן זה מעצים את החיבור שלנו אל העולם שמסביבנו ובתוכנו.

וכמובן – הטיולים והשהות בחוץ. במקום לדבר על חשיבות הטבע – נצא לחוות אותו, כמה שיותר. תמיד אנו משתדלים להשתמש בכלים של עשיה וחוויה, ליצור חיבור מוחשי, גופני. לכן נמעיט בהסברים ותיווך- וניתן לילדים לפתח קשר אינטימי ראשוני, עם כל מה שנמצא בחוץ. ניתן להם לעקוב מקרוב אחרי הצמיחה, לחוש את הרוח המקפיאה על הפנים, להתמודד עם החום העז, להתלכלך, לגעת, לפחד מהרעמים, להתפעם מפרח פורח... נדבר על הטבע כיישות אמיתית חיה, חבר, שותף, אמא אדמה, שר היער. ננסה לחוות אותו כך בעצמנו- לפעמים מאיים, לפעמים מנחם, לפעמים מחבוק, לפעמים מאתגר.

צד נוסף בעבודתנו קשור לזיהוי של הגורמים שמחלישים את הקשר לטבע. חלק מהילדים חווים בעיקר דשא סינטטי, קירות בטון, אבני חצץ ורשת צל. ובעצם זה כל מה הטבע שהם מכירים מינקותם. הטבע הוא בעיקר משהו שכותבים עליו בסיפורים, שירים, תמונות או סרטונים, תולים על לוח הגן לקישוט. אנחנו מסבירים ומלמדים כמה חשוב לשמור עליו, אך כמעט לא חווים אותו באמת. הרצון להגן על הילדים ממזג האוויר- להסתתר בבתים, שבהם אנחנו שולטים ומווסתים את הקור והחום-מחליש את הקשר לסביבה, וגם את המערכת החיסונית...

כשחווית האחדות הטבעית לא זוכה למענה חיצוני יכולים להיווצר אצל הילדים כאב, ניכור ובדידות. ההשלכות שהחוסר הזה מצמיח- בחיבור אל הפנימיות, אל הסביבה ואל הרוח הן מדאיגות מאד לדעתי. רק מתוך נתק כזה, צומחת יכולת לפגוע בסביבה שלנו, מבלי לחוש את הכאב שפגיעה כזו מייצרת.

אורח החיים הזה נהיה נפוץ בכל התרבות שלנו, ומחלחל אל החיים של רבים מאיתנו. הקירות העבים שלנו, הטכנולוגיה, היישובים המטופחים שלנו, קצב החיים המהיר- כל אלו פועלים עלינו לכיוון של התכנסות, והתנתקות מהקשר הפועם אל החיים. הם מרחיקים אותנו מחוויה ישירה של הטבע בכל עוצמתו, וגם מהשלכות המכאיבות ומרחיקות הלכת של המעשים שלנו כלפיו.

כמחנכת- זה אחד המקומות שהכי חשוב לי לעורר כל הזמן, בתוכי ובילדים. למצוא עוד דרכים להעצים את הקשר הזה, בתוך ומחוץ כיתות הלימוד שלנו. בראש ובראשונה להבין כי זו משימה קריטית, ולא סתם אתנחתא מהחינוך "האמיתי". זו האפשרות הכי משמעותית שלנו ליצור מבוגרים שיהיו מוכנים להילחם על הבריאות של עולמנו.

מתוך: "ברכות סבי" / רחל נעמי רמן

פעם הביא לי סבא כוס נייר קטנה. הסתכלתי לתוכה בציפיה לגלות בה דבר מה מיוחד אך היא היתה מלאה ב... אדמה. " לא מרשים לי לשחק באדמה", אמרתי לו מאוכזבת. הוא חייך אליי בחיבה, קם, לקח קומקום תה ממערכת כלי הבובות שלי והוביל אותי אל המטבח. שם מילא אותו במים. כשחזרנו לחדר הילדים הניח סבא את הכוס על אדן החלון והושיט לי את קומקום התה. "אם תבטיחי לשים מעט מים בכוס בכל יום- משהו עלול לקרות".
הייתי אז בת ארבע, וגרתי בקומה השישית של בניין דירות במנהטן. כל העניין היה לי לגמרי לא ברור. הבטתי בו בספקנות והא הינהן בעידוד. "כל יום נשומהל'ה"
ואני הבטחתי. בתחילה לא היה לי אכפת לעשות את זה והרטבתי את האדמה שבכוס מתוך סקרנות לדעת מה יקרה. אבל ככל שחלפו הימים ודבר לא קרה התקשיתי לזכור את משימתי. לאחר שבוע שאלתי את סבא אם כבר הגיע הזמן להפסיק, והוא נד בראשו ואמר "כל יום נשומהל'ה".
השבוע השני היה אפילו יותר קשה, וכעסתי על הבטחתי. כשבא הגיע שוב לבקר ניסיתי להחזיר לו את הכוס. אך הוא סירב לכך ואמר בפשטות: "כל יום נושמהל'ה". בשבוע השלישי התחלתי לשכוח. לפעמים הייתי נזכרת רק לאחר שנשכבתי במיטה ואז נאלצתי לקום להשקות את הכוס בחושך. אבל לא החסרתי אפילו יום אחד.
ובוקר אחד היו שם שני עלים ירוקים שלא היו שם בלילה הקודם. נדהמתי. והם גדלו מדי יום, והיו יפהפיים. לא יכולת להתאפק וסיפרתי לסבא שלי, בטוחה שהוא יופתע בדיוק כמוני. אבל... הוא לא הופתע. הוא  הביט בי באהבה והסביר לי שהחיים נחבאים במקומות הרגילים והבלתי צפויים ביותר. שמחתי מאד ושאלתי: "וכל מה שצריך לשם כך זה מים סבא?". הוא נגע בראשי ברכות "כל מה שצריך נושמהל'ה, זה מסירות" הוא אמר.

עפרית קלס עובדת סוציאלית, גננת ולדורף, מלווה צוותים חינוכיים.

קיבלת השראה מן המאמר?  נשמח לשמוע

bottom of page