בשבועות האחרונים עולמנו סוער. ילדים חווים סביבם רגשות עזים  כמו כעס, פחד, תסכול, ייאוש. הם שומעים את המבוגרים מטילים ספק- במנהיגים, באנשים שחיים סביבם, בשכנים וחברים ובני משפחה. הם מרגישים  ביחד איתנו התערערות של דברים, שחווינו כיציבים, ושומעים שאלות לגבי העתיד האישי והכללי. ילדים בגן מספרים על השתתפות בהפגנות, על צפיה  בחדשות, מביאים למרחב שלל שירים נגד ובעד אישים פוליטיים. אני שמעתי שיח בין שני ילדי גם שמתווכחים לאיזה ארץ נעבור אחרי שישראל תהרס...

 

אפשר לומר על החוויות האלו כל מיני דברים- זה אולי בלתי נמנע, ואולי יוצר שותפות עם המבוגרים, ואולי מלמד אותם דמוקרטיה- אבל בשורה התחתונה - זו חוויה מפחידה. מאד. לכל הגילאים. אפילו עבורנו המבוגרים לא קל להתמודד על כל התחושות שצפות בתוכנו. המילים הקשות שמרחפות בחלל האוויר, המתחים שעולין במפגש חברתיים, התדר הרוטט והנפיץ- מחלחלים עמוקות אל תוך חיי הנפש של הילדים.

 

בשבועות האחרונים אני עוסקת בשאלה איך לתת מענה לקשיים האלו. מצד אחד אנו לא רוצים לחשוף את הילדים לעוד מידע או תחושות מפחידות. אין להם את הפרספקטיבה והכלים שיש לנו המבוגרים להתמודד עם האתגרים האלו. בחוויה שלהם הפחד והקושי הרבה יותר מוחלטים, חסרי תיחום או הקשר- והם עלולים להציף ולשתק נפש רכה שאין לה עדיין מספיק הגנות.

 

ומצד שני ברור שאי אפשר להשאיר אותם ללא מענה, ולהמשיך כאילו הכל כרגיל. הם חכמים ורגישים ומבינים היטב שמשהו קורה. הם מגיבים אלינו ברמות עמוקות- הרבה לפני המילים. התעלמות מותירה אותם להתמודד לבד עם התחושות המעורפלות. ילדים רבים עלולים לחבר מחלקיקי שמועות תמונה הרבה יותר מפחידה מזו שקיימת במציאות.

 

לצערנו התרחיש  הזה חוזר על עצמו בשנים האחרונות  ואנו  הופכים מיומנים בכלים לתגובה מיטיבה בתוך סערה. הפעם עלה לי אחד הכלים המופלאים בוולדורף ובכלל- סיפור מרפא. דווקא כשהכל בוער בחוץ השימוש בשפה הסמלית, התמונתית- מאפשר לעקוף מנגנוני תודעה ולהעניק  מענה עמוק ומשמעותי שמדבר ישירות אל נפש הילד.

 

אז  חיפשתי תמונה הנותנת מענה לילדים שחווים חוסר וודאות ופחד. ניסיתי לשאול איזו וודאות אנחנו יכולים להעניק להם בעולם חסר וודאות וסוער.

 

ואז... הגיעה אליי התמונה של משה בתיבה. קרוב, רלוונטי, פשוט אישי וגם אוניברסלי. כמו תמיד- מתחת לתנור בביתנו האוצר טמון....

 

התמונה של תינוק מטלטל בתוך גלים וסערות,  על רקע עולם מסוכן ומפחיד, מוצפן בתוך תיבה עמידה למים ועטופה ברוך,  מושגח מרחוק על ידי אחותו. תמונה חשובה מאין כמוה שמספרת לילדים בשפת הסמלים שגם בתקופות סוערות- יש בטחון שלא תלוי בשום דבר חיצוני.

 

יש בתוכנו  תיבה- מקום בטוח, שיודע לצוף על הגלים ולהגיע לגדה. ויש השגחה שמכוונת את הספינה הקטנה שלנו. תמונה שבאה לספר לילדים שאנחנו עטופים ושמורים, תמיד, גם כשממש מפחיד מסביב. ושהפתעות רבות עוד מחכות בדרך- כמו בת פרעה שמשה יפגוש עוד רגע ביאור, ותפתח את חייו לשלל התפתחויות לא צפויות. 

 

גם עבורנו המבוגרים זו תמונה חשובה. האומץ של יוכבד לשלוח תינוק אל הלא נודע יכול ללמד אותנו לפתח חיוביות כלפי העתיד בזמנים של ייאוש. לפתח ערנות כלפי  אפשרויות של עזרה ותקווה שמתחבאות בסיפור, למצוא אמונה. זה לא קל, אבל אמונה היא התרופה הכי חזקה שמצאתי כנגד חרדה. והיא חשובה, במיוחד בזמנים בהם ילדים רבים כל כל חשופים לחרדות קשות כל כך.

 

כל חג פסח משמח מחדש לגלות איך התמונה של משה בתיבה מדברת באופן עמוק ואינסטנקטיבי אל ילדים ועונה על בקשה עמוקה בבטחון בתוך כאוס. ובשבילי מרגש לגלות את המתנות שמחכות לנו דווקא בתוך המסורת של העם שנולדנו לתוכו.

 

השנה במיוחד כדאי להעניק את  הסיפור הזה לילדים- בגן וגם בבית. לספר עליו, לשיר אותו, לצייר אותו, להציג אותו. בגני וולדורף רבים אנו מכינים עם הילדים משה בתיבה קטן, כדי שהילדים יוכלו לשאת איתם בתקופה הזו.

 

כנראה שהסיפור הזה  לא יפתור את כל הקשיים במציאות שלנו, אבל הוא יכול לההעניק תזכורת חשובה לריפוי עבור הילדים ועבורנו…..